אבא פג

השבוע אבא נכנס לשיקום גריאטרי, והזמן שלי איתו במחלקה החזיר אותי עשר שנים אחורה, לפגייה שבה שכב הבן הבכור שלי. כל מה שצריך זה מגע

15/02/2011
קטי קמחי קבלו עדכונים מקטי
  • RSS
» מחלקה גריאטרית. צילום: thinkstock photos

לפני עשר שנים בדיוק ילדתי את רומי, הבן הבכור שלי, בשבוע ה-32 להריון. רומי נשאר בפגיה כמעט חודש כשאני, אמא טריה, לומדת בדרך הקשה שעור ראשון באהבה הורית ובשחרור.

בשבוע שעבר, אחרי חודשיים בטיפול נמרץ, אבא שלי בן ה-71, נכנס לשיקום ואני, כילדה וותיקה משחזרת את כל מה שלמדתי אז. אבא ובן, עם שניהם ישבתי במחלקה מדכאת, מוצפת אור ניאונים ומכשירים לא מוכרים. על שניהם ויתרתי לטובת אחיות, רובן רוסיות, שיודעות טוב ממני מה נכון בשבילו.

עם שניהם ישבתי בדממה. נוגעת. יודעת שהדבר היחיד שיש לי לתת כרגע היא נוכחות. הידיים והגוף שלי היו המרחב של התקשורת. את אבא ליטפתי, גירדתי, סידרתי, יודעת שהוא מוביל את התהליך. כשהוא שתק שתקתי, וכשיצא, החלפנו כמה משפטים אבל הידיעה האמיתית היתה בלהיות.

כשהוא אמר שקשה לו במקום הזה, לבד ומדכא ביקשתי שיסתכל עלי "אבא, אני פה עכשיו, אני איתך, אתה לא לבד, אתה רואה אותי?" והידיים שלי נגעו בו ואמרו "אתה מרגיש?". למדתי שלמרות שהספדתי את הקשר שלנו - מה עוד יש שם שלא למדתי בארבעים שנה? - יש שם עוד. תקשורת אחרת. תקשורת שלמדתי לפני עשר שנים ועכשיו אני מדייקת אותה: נוכחות. הקשבתי לו עם עצמי והקשבתי עם הגוף, ובשונה מרומי אבא גם ביקש שאגרד לו את הגב, שאחמם את התה.בהפסקת הצהריים, בה אין ביקורים, יצאתי לרחוב וחשבתי לקנות לו זרוע ארוכה מגומי, לגירוד בגב. הייתי בחנות עם אחת כזו בדיוק, ליד הקופה, והחזרתי אל המדף. שם לא ממש הבנתי למה לא ביצעתי את הרכישה אבל כשחזרתי אליו ידעתי: הוא צריך יד אמיתית שתגרד.

בכל גיל, זקוקים ליד אוהבת

נגעתי בו כמעט כל הזמן וכששאלתי אם הליטוף, או המגע שלי מטריד אותו והוא אמר שלא, שנעים וכשנפרדנו, אחרי שהעבירו אותו מכסא הגלגלים אל המיטה, הוא החזיק לי את היד לפרידה ולא עזב וידעתי שהיד שלי, לאורך הביקור, היתה נכונה. אז גם עלו בי הדמעות וכאב הבכי של הפרידה בגרון. כשיצאתי, וחלפתי במסדרון עם התמונות האלה, שלא תולים בשום בית אבל רואים במחלקות בתי-חולים, נזכרתי במהלך הזה שביצעתי בכל ערב לפני עשר שנים. איך הייתי משאירה את רומי במחלקה ויוצאת, בוכה כבר בדלת, מורידה את החלוק הסטרילי, מתייפחת במעלית ובדרך לחניון. יודעת שאני מפקירה אותו לעוד לילה בו הוא נתון לחסדי האחות התורנית, תלוי במינון הפגים האחרים שבכו לפניו, שוכב, עירום, מחובר לצינורות ומחכה ליד שלי שנפרדה.

בשפה המקצועית קוראים לזה 'קנגורו', ובאמת, כשאפשר היה להוציא אותו מהאינקובטור ישבתי איתו על הידיים. על כסא שחור בלי משענות יד, יודעת שהזמן לא יעבור אבל נשארת. "את לא משתעממת?" שאל אותי אבא כשישבנו במחלקה שלו הוא בראש שפוף מביט למטה ואני זקופה מתבוננת בגריאטרים האחרים. "לא, אני לא משתעממת" עניתי לו "אני מסתכלת מסביב וזה מעניין".

להיות קנגורו גם הפעם

פגים זקנים, ישנים למחצה יושבים מחוץ לאינקובטור. סביבם מכרכרות אחיות רוסיות עם בדיחות פנימיות שרק הן מכירות. נשים נפלאות שבעולם הזה הן אלוהים ובעולם שבחוץ הן אוויר.

ורומי היה שוכב עלי והייתי יודעת שזה העניין: רק להיות.

אין 'קנגורו' לחולים גריאטרים בשיקום, אבל מותר לגעת. אני לא זוכרת מתי נגעתי הרבה כל כך באבא שלי, אבל כמו בפגיה, גם שם זה הרגיש כמו הדבר הנכון ביותר בעולם. רק לשבת ולגעת. והזמן יעבור.

רומי יגיע לשני קילו ולשבוע 36.

אבא שלי ילמד לאכול שוב ואולי אפילו ללכת.

>> מתוך הבלוג של קטי קמחי- סקס, התמקדות וכתיבה חופשית


http://saloona.co.il/kati/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • ענת מאור-שלוסמן 15/02/2011

    קראתי ודמעתי… נזכרתי איך לפני שנתיים ישבתי במחלקת טיפול נמרץ ליד מיטתה של אמא שלי, שהיתה מורדמת ומונשמת.איך ליטפתי אותה, דיברתי אליה, שרתי והתפללתי…
    לשמחתי היא התעוררה והתאוששה. מקווה שגם אבא שלך ישתקם ויתגבר…

  • תמונה אישית נעה זני - אוצרת רגעים 16/02/2011

    ריגשת אותי ,שוב הזדהתי עם המילים שלך,
    דמעתי איתך כשיצאת מהמחלקה
    את מרגשת בפשטות וכנות.
    בת טובה

בחזרה למעלה