''הסוד שבעיניים'': טרגדיה בלשית

שוטר שפרש מתפקידו וממשיך לעקוב אחר רצח ישן, אהבה בלתי ממומשת וסוד טראומתי מרכיבים את המותחן החדש בכיכובן של ג'וליה רוברטס וניקול קידמן. זה מה שמרלין וניג חשבה עליו

06/12/2015
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

 צ'וואטל אג'יופור. ניקול קידמן. ג'וליה רוברטס. מתוך הסרט "הסוד שבעיניים". צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג

באופן אישי, אני מאוד מחבבת את הז'אנר הבלשי, אבל "הסוד שבעיניים", סרטו של הבמאי בילי ריי, מלמד בעיקר עד כמה הז'אנר הזה מורכב ודורש מעקב ודיוק.

פרימה אחת קטנה, והכל הופך לתפל. בחירה אחת לא נכונה והכל מסתבר כטעות איומה. במהותו, עוסק הסרט בשליטה, וגם בהיעדרה, על מערכת הצדק האנושי.

ריי (צ'יווטל אגיופור), הוא חוקר משטרתי שפרש לפני 13 שנה מאגף הטרור המוסלמי במשטרה, שבהן הוא איננו מפסיק לעסוק בתיק הרצח הטראגי של קרולין, בתה של חברתו לעבודה ג'ס (ג'וליה רוברטס) הצינית והמצחיקה.

13 שנה עוקב ריי אחר קלסתרונים פליליים התואמים בנתוניהם את הרוצח שהצליח עד כה לחמוק מעונש ראוי. 13 שנה הוא ממשיך ולא עוזב, כשתחושות חמלה ואשמה מלוות אותו והסצנה שבה נחשפת גופת הבת נחקקת היטב על כל אחד מתאי הזיכרון שלו.

מראה הגופה שנאנסה ונרצחה באכזריות, ולאחר מכן נשטפה באקונומיקה ונטמנה בפח אשפה, ההודעה הבלתי אמצעית לג'ס, התגובה הטראומטית שלה – הכניסה לפח, החיבוק לבתה, הסרת הכפפות, זעקות הכאב האומללות "התינוקת שלי".

תחושת האם שאיבדה את עולמה היא מרכיב עיקרי בסצנה הזו, או כמו שג'ס אומרת בהמשך, "הבת שלי הפכה אותי למי שאני, ודבר לא ישנה זאת". הרעיון שתמונה היא נצחית חוזר בווריאציות שונות לאורך התסריט, הן כזכרונות מהבת שנרצחה והן דרך הנכחת העבר בהוויית ההווה.

אריגת העבר אל תוך ההווה נמשכת גם בשיחות עם התובעת המחוזית קלייר (ניקול קידמן), שבין השורות ריי מתאהב בה על אף היותה בלתי מושגת, או כמו שג'ס מגדירה את זה – "תשוקות הן כמו מפות. התשוקה תמיד מנצחת".

13 שנים לאחר שפרש, ופעל מתחת לרדאר שלא במסגרת תפקיד רשמי, חוזר ריי משטרה ולכאורה מבקש צדק. קלייר, שבינתיים קודמה וכעת היא מספר 2 בפירמידה, מאוד אמביוולנטית, אבל למרות השנים שעברו היא עדיין אוהבת את ריי.

ג'וליה רוברטס. מתוך הסרט "הסוד שבעיניים" (צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הסוד שהיה יכול להיות הברקה

"הסוד שבעיניים" מתחיל באופן כרונולוגי ולוגי, אבל בשלב כלשהו הוא יוצא מגבולותיו, וכאשר זה קורה הוא הופך להיות נדוש ופחות מעניין. אפשר להגיד עליו שהוא נגמר עשרים דקות לפני שהוא נגמר ושהוא גורם לדמויות להזיע את עצמן קצת יותר מדי. גם הסוד המרכזי של הסרט, שמתגלה לקראת הסוף, היה יכול להיות הברקה אלמלא סבל מפיתוח יתר של הרעיון.

מערכת היחסים המעניינת ביותר בסרט היא זו שבין קלייר וריי. זו אהבה שמותחת את הגיבורים והצופים עד הקצה, בין גבולות הנאמנות, הידידות והאחריות ולמרות הווידוי שמגיע באיחור, הדדיותה של המשיכה והרגש שמלווה את שניהם כבר 13 שנה, לשניהם וגם לנו כצופים ברור שהיא מסוג האהבות שלא תוכל להתממש לעולם, וזה מקסים.

אז כן, הנוסחה ההוליוודית מנצחת אותי בקטע הזה. חולשה של מבקרת. מודה.

כוכבים: 3

מבחן מרלנה: עובר

>> לצפיה בטריילר:




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה