שתיקת השקופים: כשהחיים עצמם קשים מנשוא

ההתאבדות של מאי פלג (31), טרנסג'נדרית ואמא לשניים, זעזעה את הרשת השבוע. חברתה, מרוה זוהר, אימצה את מילותיה האחרונות של מאי על חיים של סבל ועל מחלות נפשיות שבמדינה כמו שלנו אין להן מזור

17/11/2015
מרוה זוהר קבלו עדכונים ממרוה
  • RSS

מאי. צילום: מתוך פייסבוק

עוד אונס ועוד שתיקה ועוד הלוויה ועוד אונס. לא מאי, לא. לא התאבדות. רצח. "כאשר יקום איש על רעהו ורחצו נפש כן הדבר הזה", לא מאי, לא. אהובה. לא. בואי, חזרי. אני זקוקה לך כאן, שתאבקי לצדי. באומץ הנדיר שלך. בכנות, בפתיחות, כנגד הבורות, ההכחשה. בלב האוהב שלך, המכיל בלי גבול, בלי שיפוט, כל סוג של צער. לא מאי לא. לא כותבת לך שיר. לא הספד. לא מוכנה לקבל שזו הבחירה שלך או שיותר טוב לך עכשיו. זו לא בחירה כשהעולם הוא עוד אונס ועוד שתיקה ועוד הלוויה. בחרתי בתמונה שלך מההלוויה של ענת, כשישבנו על הקבר, אחרי שכולם כבר הלכו. בחרתי בה כי אני זוכרת איך אהבת את האמת. איך לא שיתפת פעולה עם השתיקה. איך מסרת עדות נאמנה לשואה שלה ולשואה שלך ולשואה שלנו.

משתפת במילים שכתבת לא מזמן: "אני סובלת מפוסט טראומה קשה כתוצאה מהתעללות, מקרי אונס ותקיפה מינית שעברתי. הפוסט טראומה באה לידי ביטוי באנורקסיה קשה, בהתקפי חרדה, בפלאשבקים ובסיוטים, בדיסוציאציות ובקווים של DID. "תפו"א חם", אמרה מטפלת לחברה שלי לפני שבועיים. "אנחנו לא יכולים להמשיך לטפל בך כי אין לנו איך 'לאכול' את הדיסוציאציות". בכל הארץ אין מקום טיפול ציבורי אחד! שיודע באמת להתמודד עם DID. אנחנו נתפסות ברוב המקרים כסובלות מסכיזופרניה על ידי רבים מהפסיכיאטרים שאינם יודעים דבר וחצי דבר על דיסוציאציות בכלל ו DID בפרט. מספר המיטות להתמודדות עם אנורקסיה מצומצם מאוד. מקומות טיפול לנפגעות תקיפה מינית ואונס הם בודדים ולוקים בחסר. כל זאת מביא אותי לחדשות אותם שמעתי ביום שלישי (אקדים ואומר, אני לא נגד בחירה בדרך של התאבדות, להיפך. עם זאת, אני בטוחה שרבות לא היו חושבות על זה בכלל - אילו רק היו משפרים את איכות חייהן ומשקמים אותן.)

קצת נתונים עצובים

"14 הרוגים בתאונות בשלושת הימים האחרונים, אילו היה מדובר בפיגוע או משהו דומה - הייתם עכשיו בגל פתוח". גלי צה"ל עשו משהו מבורך לפני כמה שנים - כל יום באחת הם נהגו להקריא את שמות ההרוגים בתאונות הדרכים מתחילת השבוע ומציינים את מספרם. הידעתם? תקציב השנתי של "המועצה לבטיחות בדרכים" עומד על 12.6 מליארד! שקל. לעומת זאת התקציב השנתי של "התוכנית הלאומית למניעת התאבדות" הוא עשירית! מהתקציב של הראשונה. מנגד, כמות המתאבדים/ות בארץ בחישוב שנתי הוא תמיד מעל מספר ההרוגים בתאונות דרכים. קחו למשל את שנת 2009 מספר ההרוגים בתאונות דרכים עמד על 370 א/נשים לעומת מתאבדים/ות שם המספר היה 404. תוסיפו על זה שבשונה מההרוגים בתאונות - שם המספר מדוייק נתוני מספר המתאבדים הינו בחישוב חסר של לפחות 23%, מכיוון שלא כל המקרים מדווחים או מסווגים כמוות מאובדנות.

האם מישהו פעם עשה גל פתוח על מתאבדים? האם גלי צה"ל דיווחו מדי יום על כמות המתאבדים מתחילת השבוע (יש בעייתיות בהזכרת השמות כי לא כל המשפחות מעוניינות בכך)? התשובה היא לא. יתרה מכך, בכל תוכניות של "התוכנית הלאומית למניעת התאבדות" אין אזכור ולו אחד לנפגעות תקיפה מינית ואונס, אין גם אזכור לדיסוציטיביות ו - DID. אין גם תוכנית לעזרה אמיתית לאנורקסיות וכו'. אז כן, אני סובלת ממחלות שקופות. זה לא הופך את הכאב שלי ואת הסבל ללא קיימות ואותי למי שאיננה זקוקה לעזרה.

עכשיו אני מזמינה אתכם שוב להסתכל על התמונה שלי ולחשוב, האם אני שקופה? האם אני לא זכאית לעזרה כמו חולים במצבים פסיכוטיים, חולים הסובלים מדיכאון וכו'. הדם של כל חברותיי הנמרות שנלחמו עד זוב דם כשדיממנו מכאב, בחרו להתאבד ושל כל שאר המתאבדים הוא  על ידיהם של כל הגורמים הרלוונטיים. גורמים בין השאר הם: משרד הבריאות - יעל גרמן, משרד הרווחה והשירותים החברתיים שר הבריאות בנימין נתניהו, שר הרווחה חיים כץ סגן (ובפועל) שר הבריאות - יעקב ליצמן.

* מילים של מאי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה