אסיפת הורים – כך זה נראה מהצד השני

איך לומר את האמת בלי למרוח ובכל זאת להסביר את המקום המורכב, הקשה, הבעייתי בעדינות וברגישות. שי סנדיק עבר אסיפת הורים, פעם ראשונה מהצד של המורה

15/11/2015
שי סנדיק קבלו עדכונים משי
  • RSS

sendik_car_shutterstock_164697278

אסיפת הורים, פעם ראשונה מהעבר השני של השולחן בתפקיד המורה.

הישיבה התיכונית שאני מלמד בה היא פנימייתית, ולכן בדרכי לחדר שהוקצה לי אני פוגש את התלמידים יחד עם הוריהם. התלמידים שולחים אלי מבטים מודאגים, אומרים לעצמם שיש דברים שצריכים להישאר רק בד' אמות של הכיתה, רק בין מורים לתלמידים, שואלים את עצמם כמה יצא החוצה. החיוורון על פניו של אחד התלמידים גורם ללב שלי להלום בחזה.

אני מגיע בזמן, פותח את המחשב עם כל הציונים אבל יודע שזה לא באמת יעזור, כי כל הסיפור כאן הוא לא המידע שאתה מוסר, אלא ה"איך". איך לומר את האמת בלי למרוח ובכל זאת להסביר את המקום המורכב, הקשה, הבעייתי בעדינות וברגישות. ואני עוד המורה לאנגלית, מעמד אצולה שאני זוכה לחלוק עם המורה למתמטיקה, משני בחשיבותו רק לר"מ (הרב המחנך). כי אני כבר יודע שבסוף כל שיחה תגיע השאלה הבלתי נמנעת – "הבגרות – מה יהא עליה? וכמה יחידות הוא יעשה?" ואליה הכול מתנקז. הכול מתנהל כמו ספיד דייטינג זרוע אירועי התנהגות, ציונים, פוטנציאל ממומש או מוחמץ, עבר, הווה ובעיקר עתיד. חילופי הבעות פנים בקצב מסחרר. כל מילה שאומר מחוללת אפקט מיידי.

יצאנו לדרך.

פוגש את האם שהגיעה עם פנקס פתוח ועט שלופה כדי לשרטט את המסלול שהיא מבקשת, שהבן שלה יעבור מכיתה ט' ועד לבגרות 4 יחידות. אני עובר לעמדת המרואיין ונדרש לספק דיווח מפורט איפה למדתי, מה הניסיון שלי, האם נתקלתי בתלמיד עם יכולות ייחודיות שקשה להבחין בהן כמו אלו של בנה, האם אפשר לקבל את מספר הטלפון שלי, לא כדי להטריד, אלא רק כדי לעקוב, איך אני רואה את פני הדברים, מה אפשר לקדם ולמנף. בין שלל השאלות אני מנסה להצביע בעדינות על בעיות של חוצפה וחוסר כבוד בסיסי אליי ואל תלמידים אחרים, מנסה להבהיר שהמילה "תוסס" שננקטת בפי האם אינה ממצה את החוויה שלי. היא שומעת, מהנהנת ושואלת מה בוחנים בדיוק בשאלון B.

מבטיח לאב שכמעט נשמטה לו הלסת שאותו תלמיד מבריק ומהיר תפיסה שכיף לי איתו בשיעורים הוא הבן שלו. "זה לא הגיוני", הוא ממלמל, "הוא שונא אנגלית, פשוט שונא". אני מראה לו את הציונים. הוא מהסס אם לבדוק את הספח בתעודת הזהות שלו.

מנסה להיות קשוב ורגיש עם ההורים שמתוסכלים שהבן שלהם מתקשה בקריאת אותיות ולנסות למצוא דרכים לעזור כשיש כל כך מעט שעות במערכת ומעט אמצעים בבית שיאפשרו תגבור. הפנים שלהם נופלות, ואני מדגיש כמה חשוב שיש לו מוטיבציה ושהוא יורק דם על כל מילה ושבזכות זה יש סיכוי להצליח. מדגיש שאני אופטימי, כי הם כבר לא, ושנמצא דרך. שכבר קרו מקרים. אם הם יחזקו ואני אחזק, יהיה טוב. בסוף אינני יודע אם החיוך הדק בא מכוח האילוץ או מכוח האמונה.

רואה חיוך של הקלה אצל אם שמגלה שהבן שלה אכן ייגש לבגרות השנה וסביר להניח שיקבל ציון טוב, לא רק עובר. הוא מגיע מרקע שבו לא למדו לימודי חול ואני מדגיש כמה הכול עבודה והשקעה בעשר אצבעות שלו וכמה חשוב לתמוך.

מבין ללב הורים שמסבירים שהבן צריך קצת חום והתייחסות כי בבית מורכב עכשיו ואם אפשר לתת קצת מרחב. להנהן בלב קרוע ולהעריך אותם על האומץ לבוא ולהגיד את האמת. ללמוד מחדש את משמעות המושג "פיקוח נפש".

קורא לילד שההורים שלו לא הגיעו ומסתובב בחוסר מעש ותסכול ולהגיד לו את כל הדברים הנפלאים שאפשר ושהיית אומר להם לו היו כאן. הוא שואל אם אפשר להישאר עוד קצת, עד ההורה הבא.

ובדרך למגרש החנייה השומם בסוף הערב, נזכר בילד שהייתי, בתלמיד שחיכה בבית במתח שהדלת תיפתח (עוד לפני עידן הסלולרי) וגזר הדין יושמע.

* שי סנדיק הוא מורה לאנגלית בישיבות תיכוניות, סטודנט להוראת אנגלית בתכנית המצויינות של מכללת לוינסקי ועורך ראשי בהוצאת "סנדיק ספרים".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה