היריון בפתח

לא חשבתי להיות עם גבר אחר, הייתי שקועה בחוזק נפשי, אחרי האסון והגירושין. ההיריון טלטל את הכל והעצים את הרצון להשיג משהו טוב. יפתח זו שבירת שגרה ענקית

08/02/2011
מילי קבלו עדכונים ממילי
  • RSS
» מאיפה הוא הגיע לי עכשיו? תמונת אילוסטרציה

נפגשנו. אתם רואים את החיוך? היה ממש נחמד. לא יעזור כלום – השנים עושות אותנו יותר חכמים. הוא השתנה. אנה צודקת. אבל העיניים הן אותן עיניים. והפעם – אף אחד לא הפריע לנו. זה היה פשוט ונעים. אין ספק שהלב שלי חסום. כל הזמן ישבתי וחשבתי שם – את בהיריון. את בהיריון. אבל מצד שני גם היה לי – תמשיכי-הלאה-תמשיכי-הלאה-תמשיכי. די. מה שהיה היה, תמשיכי הלאה – ואין דרך יותר טובה להמשיך הלאה מלנסות להגשים משהו שהתפספס לך בעבר. ההתרסקות עם רני חייבת להצמיח משהו טוב. אני חייבת להוציא מזה משהו טוב. לא יכול להיות שזה קרה לשווא.

לא מתכוונת לספר לרני

וזה שאני שם, בת 34, ועברתי דברים, עושה גם טוב. את אחרת. אז נכון – אין תמימות ואין ניצוצות, למרות שהייתה התרגשות וחיוך שנשאר תקוע שם אצל שנינו. הייתה גם מבוכה, אבל היה כל-כך נחמד.

דברים טובים קורים כשאתה מתבגר. אתה אחר, יש לך יכולת לראות את האחר. ישבנו ודיברנו. וסיפרתי לו על רני. ועל הגירושים. ואפילו על מה שהיה. בקצרה. לא רציתי לבאס עם טרגיות. והוא סיפר לי על אשתו. הוא פגוע. עדיין. זה קצת הפריע לי. כי אפילו שאין לי מושג אם אני רוצה להיות איתו – ובכלל לא ממש מסוגלת לחשוב כזה רחוק – לא בא שיהיה עדיין פגוע ממישהי. אבל עם זה, היה ברור שהוא שמח מאוד לשבת שם איתי.

לבשתי חולצת שרוואל. אני בן אדם די רזה באופן כללי – אז כשלא יודעים שאני בהיריון, ולא יודעים, אני נראית פשוט קצת אשה מתבגרת כזאת, עם בטן וציצים לא הכי פרופורציונאליים. מעניין אם זה מה שיפתח חשב.

ברור שרני חיפש אותי איזה שלוש פעמים. ברור שכשלא עניתי, הוא סימס לי אם הכל בסדר. אני לא מתכוונת לספר לרני. מיותר לגמרי. אני לא חייבת לו שום דבר וזה לא עניינו. אין לי כוח להתמודד עם המילים, עם השיחות, עם המבטים, אם ה’איך את מסוגלת להמשיך הלאה, ועוד במצבך’. אני יודעת שאני אשבור לו פנטזיה, או לפחות אשים אותה בסיכון גבוה, ואין לי כוחות לדון בזה. לא יכולה לשאת את הדיבורים ולא את השתיקות המעיקות.

עכשיו אני רק רוצה לשרוד

שתיקות מעיקות… יש את התקופה הזאת, מהרגע שהדברים יוצאים החוצה ונאמרת ההחלטה שמתגרשים, ועד הפרידה הפיזית. דווקא אז יש הרבה שתיקה. הרבה קור. הרבה פחד. הרבה מחשבות. כל אחד לעצמו. הדיבורים מגיעים בגל, בבום. פתאום יוצאים דברים, אבל אז שוב שתיקה, כי כל כך הרבה כבר נאמר. ולאט-לאט זה מחלחל, ומתקדמים לפרידה הפיזית, ומשלימים עם זה. אצלי, הרצון הזה להתנתק מרני היה כל כך חזק. עם כל הפחד. הרגשתי שהוא עושה אותי חולה. ממש. מי חשב על אהבה. איך יכולתי לאהוב אותו אחרי כל מה שקרה. הרגשתי כישלון כזה גדול.

מישהי כתבה לי שהיא לא מבינה איך אני יכולה להרגיש ככה, בציפייה והתרגשויות, כשהפרידה שלי ושל רני כזאת טרייה. אני חייבת להגיד שזו שאלה טובה. שאלתי אותה את עצמי מהרגע שפגשתי את יפתח. למרות שאני בן אדם שמת מפחד מלהיות לבד, דווקא לא פחדתי להיכנס לבד לבית של סבתא שלי. רציתי את זה. הייתי חייבת לנשום. ועם רני אני מרגישה עדיין שקשה לי לנשום. וזה התחיל הרבה לפני שהתגרשנו רשמית.

שלא תחשבו. אהבתי את רני. באמת אהבתי אותו. שלא לדבר על זה שהוא חתיך אש בעיניי. עד היום. הוא חכם. הוא יכול להיות מצחיק. אפילו שהוא הכי דייקן-אחראי-פדנט שיש. וגם שתלטן. והוא גם חושב שהוא יודע הכי טוב, מה הכי טוב לי. ולהגיד לכם שאני יכולה לחשוב על רני עם מישהי אחרת? לא יודעת. אפילו לא חושבת על זה. אני מרגישה שאני צריכה להתרחק ממנו. אני חייבת לעבור את ההיריון הזה. כמו שאמרתי כבר – אלד ואחר כך אולי משהו יתנקה ואתחיל לראות טוב יותר את הדברים. עכשיו אני רוצה לשרוד. אני רוצה לעבור בשלום תשעה חודשים שמתישים אותי ברמות שאני לא יכולה להסביר.

הדומינו הזה של החיים שלי

באמת לא חשבתי על להיות עם גבר אחר. הייתי כל כך שקועה בצעדה הזאת שלי קדימה. אסון, גירושים, הלאה. ההיריון טלטל את הכל, אבל גם העצים את הרצון הזה להמשיך קדימה. להשיג משהו טוב. לגעת בו. לשמור עליו. יפתח קצת ערער אותי. הגילוי שאני עדיין מרגישה תחושות של גיל 15 – נו, לא עשה לי להיט. נכון שאני עכשיו מתייחסת אליו אחרת. אבל משהו בכל הסיפור הזה די מרגש אותי. בואו נגיד – זו שבירת שגרה ענקית. ואני מתה על כאלה. עדיף במיליון משבירת שגרה של  – אופס, אני בהיריון. זה הרג אותי כמעט. מזל שלי שהייתי בכזה שוק, אז לא הייתי היסטרית. ופעלתי על אוטומט.

וגם הדומינו הזה של החיים שלי. דבר גורר דבר. ואני מרגישה שכולם במעין ערעור כזה. אני בטלטלה. זה ברור. עכשיו יש לי מין רניפתח בראש. סופית אני משתגעת. אני מקווה שזה לא עובר לעובר. יש בי כל כך הרבה דברים: יש את רני, שהוא הגרוש שלי והוא חלק גדול ממני שאני לא רוצה שיהיה כזה. באמת. ויש את יפתח. שמאיפה-הוא-הגיע-לי-עכשיו. שאני אהיה בריאה, אני חייבת להחליט מה אני רוצה. אני רוצה לנסוע מפה ולשכוח את כולם. במקום להפוך לבן אדם יציב וחזק שחושב דברים טובים על כולם ויודע בדיוק מה הוא רוצה, אני רק מתערערת. איך הגעתי למצב הזה.

לפעמים טוב להחליט לא להחליט

פעם צוטטתי לשיחה של שתי נשים שישבו בקפה, ואחת מהן אמרה לחברה שלה: "גירושים זה כמו תאונת דרכים. את לא יודעת איך תצאי מזה – פצועה קל, פצועה קשה, או מתה". אני חושבת שאני יצאתי לא ברורה. יש כזה מצב. ‘הפצועה מאושפזת במצב לא ברור’. היא לא יודעת כבר מה היא מרגישה. יום אחד היא מרגישה ככה, ויום אחד היא מרגישה אחרת. לרגע היא מרגישה שרני מתוק ומסכן, ורגע אחד היא יכולה לזמום מזימות להעלים אותו. יום אחד היא מתרגשת מאהוב של גיל 16, ויום אחד היא מרגישה מפגרת לגמרי כי היא מרגישה ככה, ואם הוא היה מספיק דביל לפספס אותה אז, בגלל לחץ חברתי או מה שזה לא היה, אז מי הוא עכשיו שבכלל ייכנס לי לחיים.

אבל אחרי שישבנו שעתיים ודיברנו, ואני כבר הייתי חייבת לקום כי כאבו לי הברכיים (יש לי כל מיני מכאובים מוזרים בהיריון הזה) וגם הייתי חייבת פיפי, הוא עמד ככה, כמו פעם, קרוב ואז הוא נישק אותי. נשיקה עדינה כזאת. בשפתיים. והיה בזה משהו נעיםםם. מאוד.

טוב. אני אספר לו שאני בהיריון. זה יהיה מעניין. מצד שני, לפעמים טוב להחליט לא להחליט. ולתת לדברים לעשות את שלהם. אבל דווקא בא לי שיישאר בסביבה. אמרתי לכם. הפצועה מאושפזת במצב לא ברור. אני הולכת לסדר את הראש. נראה לי שבשלב הזה אני צריכה כדורים. סתם, צוחקת.

>> מתוך הבלוג אלוהים יודע איך

צילום אילוסטרציה: Thinkstock Photos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה