סוף עידן הנייר

במטוס, בעז גאון גילה שהוא היחיד שקורא ספר לא-אלקטרוני. במנהטן, הסתבר לו שחנות הספרים האהובה עליו נסגרה. האם הדפוס מת?

08/02/2011
בעז גאון קבלו עדכונים מבעז
  • RSS
» ספרי נייר וספר אלקטרוני. צילום: Thinkstock

בקור מצמית של מינוס-משהו מעלות צעדתי, לפני כשבועיים, מהצד המזרחי של מנהטן אל הצעד המערבי. המטרה: לגעת בכתלי ביתי. לא זה ששכן במעלה האי ברחוב 119 וריברסייד, שבו התגוררתי במשך שנתיים בין 2004 ל-2006, אלא זה שבטבורו הצמוד ללינקולן סנטר על רחוב ברודווי, שבקידמתו התנוססו צמד המלים המגרות "בארנס אנד נובל", שש קומות של דיו ארומתי המודפס על ניירות משובחים שנכרכו והועמדו כחיילים פרוסים על ארונות עץ דמויי מהגוני.

על השטיחים הללו, הדקים כקרפ צרפתי, צעדתי בחיי לפחות כחמישים פעמים, לבד ועם אשתי ועם הילד ועם חבריו בני הארבע. במחלקת ספרי הילדים ישבתי על הארץ והקראתי לבני ספרים על מפלצות דמיוניות החיות בארון. במחלקת הרומנים הגרפים ישבתי על הארץ עם עצמי ועם תיכוניסטים – נראיתי להם חשוד, אני מניח – כדי לעלעל ברומנים מצוירים של באטמן, הפלאש, וליגת הצדק. במחלקת האקטואליה דגתי ספרים שהפכו לכתבות ב'מעריב' ובסניף הסטארבקס בקומה העליונה היה לי שולחן, כמעט, שלצידו הייתי מסתופף עם מגדל קטן ומט לנפול של מגזינים וספרים, מעין חורשה וחצי באיזה יער דרום אמריקני, לפני שאשתי היתה מצלצלת או העיתון היה מצלצל או שעובדי הנקיון היו מגרשים אותי עם צדו המחודד של המטאטא.

לוויתן הספרים שניצוד

אל המקום הזה דשדשתי בשלג במהלכו של ביקור בזק שכמעט ולא כלל עצירה בבארנס אנד נובל, עד שיצאתי ממוזיאון ה'וויטני' במעלה שדירת מדיסון, וריח הספרים נישא באוויר לכל רוחבו של הסנטראל פארק, ואני הותרתי את חברי ומארחי משתומם ונעלב, ורצתי לאורך גבולו הדרומי של הפארק עד מגדל טראמפ בכיכר קולומבוס ומשם לאימפריית הדיו. התעלמתי מאורות הניאון המשונים העולים בזוית העין משמאל ונצמדתי אל זגוגיות לוויתן הספרים האמריקני רק כדי לגלות שמישהו בא, ירה בו צלצל, שפך את מעיו על הארץ ועשה מהם שיש-קבב.

שכן חנות הדגל של בראנס נובל נסגרה, נפרצה – כך זה נראה – על ידי שודדים שהותירו את הכל הפוך. פנים החנות נראו כמו דירתו של מיליארדר לשעבר שהפסיד את כל רכושו בבורסה, חמש דקות אחרי עזיבת הנושים. הספרים נעלמו והמדפים פורקו והשטיחים נעקרו מהרצפה על ידי כמה וכמה עשרות פלאיירים. הצמדתי את גבי אל הזכוכית ותפסתי את ראשי בידי וגרשתי בידי את אורות הניאון הטורדניים שבאו כעת מלפנים, עד שהסרתי את ידיי מעיניי והבטתי הישר אל השמש הלילית וראיתי כי היא-היא אחראית לגזל, למותו של חברי; איתו עלי לחסל חשבון בשם תעשייה שלמה – תעשיית הנייר – שמחרחרת כעת את נשימותיה האחרונות. שכן ממול המגה-חנות של בארנס&נובל מפעם נפתחה מגה-חנות חדשה: של "אפל".

בשל תפוח

הדגלים האדומים הורמו אל-על עוד בטיסה הפנימית מאריזונה לוושינגטון. אני, הפרימיטיבסקי, שלפתי מהתיק משקולת. או ליתר דיוק, את ספרו האחרון – הטוב ביותר שלו, ואולי אחד הטובים בכלל – של סטיבן קינג, "מתחת לכיפה", 1100 עמודים ולא פסקה אחת פחות המתעדים מה קורה לעיירה כל-אמריקאית חביבה כשהיא מתכסה, לפתע, בכיפה בלתי נראית ובלתי עבירה. זה ספר על אכזריות אנושית, על תאוה אנושית לכוח. במהלך השבוע שאותו מתאר הספר יורדת מצבת העיירה המשפחתית מ-1152 נפשות– לחמש. מעט מאד זוכים למוות טבעי.

בכל אופן, בזמן שאני קיפלתי את רגליי אל ראשי כדי להותיר לספרו של קינג מקום מתחת לכיסא, התמלא המטוס מבפנים בשלל אורות דיגיטליים שלא היה להם כל קשר למסכים המוטבעים בכיסאות. כרבע מנוסעי המטוס שלפו "קינדל", הספר האלקטרוני של אמזון.קום המאפשר להוריד כמות כמעט בלתי מוגבלת של ספרים במחירים זולים משמעותית ממחיר הנייר ולעתים – בחינם. איכות הקריאה, אגב, היא פנומנלית – זה נראה כמעט בדיוק כמו נייר, ולא שורף את העיניים לאורך זמן כמו ה-Ipad. רבע נוסף של נוסעי המטוס שלפו איי-פדים, עוד רבע הסתפקו באיי-פונים או מכשירי בלקברי, והרבע האחרון – נקרא לו הרבע העתיק – שלף ספרי נייר, עיתוני נייר, מגזינים. זה נראה, מהכיסא ה-22, בערך באמצע המטוס, כאילו נפתחו סביב עשרות חלונות קטנים של "ווינדוס". נטולי רשרושים, נטולי כבלים, מלאי תוכן ואור ואצבעות מגששות.

לצידי ישבה גיברת לא צעירה בשנות השבעים לחייה. ילידת אריזונה עם מבטא הולם. שאלתי אותה אם אפשר לשחק ב"קינדל" שלה והיא מסרה לי אותו, העניקה לי הסבר מפורט על איך הוא עובד, אמרה לי שהיא יכולה לקרוא אותו אפילו בחוף הים, באור מלא, המלים עדיין נראות כאילו הדפיסו אותם על נייר, רק שהוא נעדר משקל והתוכן בו כמעט-חינם והיא לא צריכה לצאת אל חנויות הספרים במינוס-משהו מעלות כדי לסתום חורים ברשימת קריאה אינסופית. בסוף ההרצאה הזו היא נעצה מבט במפשעתי, ראתה את הפילפילון הספרותי שנח שם מאת סטיבן קינג, והסתכלה עלי כמו אחות צעירה על מאושפז גריאטרי. "אני אוהב נייר", אמרתי. "זה יעבור לך", היא ענתה.

צעד אחד לנייר, שישה צעדים לדיגיטל

הפעימה השלישית של הבלוג הזה לוקחת אותו לג'רזי-סיטי, אל דירה של שני אנשים מוכשרים עד שורשי השערות, האחד הצלם הישראלי נדב נויהאוז העובד במדיות המודפסות והדיגיטליות, והשניה חברתו האמריקנית נאייר עבדו העובדת בעיתון – ה'סטאר לדג'ר', שבניו ג'רזי - שרוב פעילותו מבוססת, עדיין, על נייר. סיפרתי להם על חווית הנסיעה במטוס, וסיפרתי להם על מותו של בארנס אנד נובל, ומשם התגלגלה השיחה אל מצבם של עיתונאי הנייר בניו יורק ובתל אביב, בלונדון ובוושינגטון, בכל מקום שבו הרבה מאד אנשים צעירים מתעקשים להתנהג כמו נהגי כרכרות בראשית ימי המכונית. נאייר, שזכתה בפרס 'אמי' על עבודתה בקטגוריית עיתונות מקומית, נשאה מונולוג כאוב ששמעתי אותו שוב, ושוב, ועוד פעם, מפיהם של חברים יקרים שנתנו את הנשמה שלהם לעיתונות הנייר עד שמצאו את עצמם נטולי עיתון.

עיתונאי ה'סטאר לדג'ר', סיפרה נאייר, ספגו סיבוב אחד של קיצוצים ואחרי זה עוד סיבוב של קיצוצים וכעת העיתון עושה ככל יכולתו להמציא את עצמו כמוצר דיגיטלי. אלא שעל כל צעד שהעיתון עושה, עושות המדיות הדיגיטאליות והויזואליות שישה. זה קרב אבוד בין צפרדע לפרעוש. ככל שינסה הראשון לקפוץ יותר גבוה יעקוף אותו השני מהסיבה הפשוטה שהוא בנוי לקפוץ לגובה. לצפרדעי הנייר, על כן, אפילו אלו המתאמצים לקפץ, נראה העולם כאילו הוא שוקע. זה עניין פיסיקאלי-ביולוגי.

למחרת בבוקר, לראשונה מאז באתי לניו יורק, קניתי את ה'ניו יורק טיימס'. גירסת הנייר. גרדתי את הבטן, נאנחתי עמוקות מרוב תענוג, פרשתי אותו בין שני ידיים וחשבתי שעבדו עלי. העיתון קטן בחצי. בגודל. כל שנותר מהמבוגר האחראי שהכרתי פעם הוא אחיינו זב החוטם. כך נראית תעשייה שהולכת ונעלמת – ולא רק על דרך המשל.

נטול כתמים

השאלה היא כמובן, מה עושים עם כל זה. התשובה שלי היא זו: חוגגים את זה. תולשים את הלשון ונפטרים מהגרוגרת והופכים מצפרדע לפרעוש. העששיות, יש להניח, היו ענין רומנטי וריחני אבל תעשיית הנורות טובה יותר לעיניים. הנייר, אם חושבים על זה ברצינות, ובוחנים בלי מורא את האלטרנטיבה, הוא טכנולוגיה מסורבלת ובזבזנית שאיננה ממקסמת את יכולות צריכת התוכן. האינטרנט, להבדיל מהאופן שבו הוא מתואר (בעיקר על ידי המתחרות הגוועות, הנייר והטלוויזיה) הוא מרחב סטרילי הרבה יותר, ענייני יותר, חופשי הרבה יותר ולא מותיר כתמים מזוהמים על האצבעות ובנשמה (מעשית ומטפורית) כמו חצי שעה של קריאת עיתון יומי, על הבונוסים המלבבים שבאים איתו: כמו האייטם האינפנטילי בעמוד האחורי ("שירלי החיילת הצטרפה לקטיף תפוזים"), והספין הפוליטי הנבחר, וצבא הדוברים הממשלתיים שמפמפמים את כל מה שדחוף להם לדחוף לנו – כדי שלא נקרא את מה שבאמת קורה, באינטרנט.

הגעגוע לנייר יישאר כמובן. כמו התשוקה המוזרה לשקדי מרק. אבל העולם משתנה והנייר מתאדה ואני מסרב להיות צפרדע.

>> מתוך הבלוג של בעז גאון
צילומים: Wikimedia, Thinkstock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה