4.11.95 - ואתה בן 20

בנה הבכור של רונית הבר, העורכת הראשית של סלונה, נולד ביום הלוויה של יצחק רבין. במכתב מרגש ונוגע ללב היא כותבת לו על העתיד שייחלה לו ומודה: "אני, אבא שלך וכל בני הדור שלנו - כשלנו"

04/11/2015
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • RSS

20 שנה בדיוק - רונית הבר ואדם. צילום: צ'יבי שיכמן

לא הגעתי לכיכר במוצאי שבת, ה- 4.11.95. כבר הייתי כבדה מדי. החלטתי להסתפק בטלוויזיה - אני, הבטן ואבא שלך.

היתה אז ציפיה למשהו מיוחד, חזק, מרגש. היה ברור שזה יהיה מפגן כוח של המחנה השפוי, תגובה לגלי האיומים ולהסתה שנמשכו אז כבר כמה חודשים אבל תוארו כמעשי ידיהם של עשבים שוטים, של שוליים סהרוריים. אבל האמת היא שהם אף פעם לא היו כאלה, אלא אם מתייחסים לראש הממשלה המכהן מאז ועד היום - עם אתנחתות קצרות - כשוליים סהרוריים ועשב שוטה.

גרנו אז בלב ליבה של יפו הערבית, מוקפים בערבים, נוצרים מוסלמים. הרגשנו בבית. רק הגענו, אבל הרגשנו בבית. לא היינו אידאליסטים גדולים; זו היתה עסקה שהתאפשרה לנו כלכלית אבל בעיקר האמנו, היינו משוכנעים שזה קורה, זו היתה ההרגשה כשנכנסנו לשם כמה חודשים לפני שנולדת, והדרך שבה הסביבה קלטה אותנו חיזקה אותנו עוד יותר. "מזרח תיכון חדש". ראינו אותו בא לקראתנו מצומת חאג' כחיל, עולה במדרגות, נוקש על דלתנו.

כשהוא נורה - אתה בעטת, תבעת לצאת כבר. בבוקר, כשהוא הובא למנוחת עולם, אתה יצאת. פקחת זוג עיניים כחולות, עגולות, ענקיות, כאילו שאלת; 'מה קורה פה, אנשים? מה עובר עליכם'.

איך נקרא לך? לא התכוננו, אבא שלך ואני. בשבועות שקדמו אמרנו אחד לשני - נראה אותו ואז נחליט. נראה אותו והשם הראשון שיעלה בדעתנו, כך נקרא לו. אבל זה לא התאפשר, הכל היה כל כך מעיק, כל כך כבד, כל כך רב משמעות - היה ברור לנו שאיכשהו שמך צריך לבטא את הסמיכות שבין לידתך לבין הליכתו.

אז חשבנו לקרוא לך אבשלום, שם מפואר ללא ספק, אין לתהות גם לגבי המשמעות שלו: מי שנולד בסמיכות לרצח המנהיג, אך טבעי שישא שם כזה. אבל אנחנו אמרנו, לא. זו מעמסה גדולה מדי, אתה תשב בעגלה שלך עם החיתולי והמוצצי ותישא שם כזה? הרי תראה כמו אנדרטה. לא רצינו לשלח אותך לעולם נושא מטען כזה על כתפך, אז קראנו לך אדם - הכי פשוט, הכי ראשוני ובעל משמעות לכל הדתות. חשבנו על בנאדם, זה מה שייחלנו שיצא ממך - פשוט בנאדם. לא טריוויאלי היום בכלל.

20 שנה בדיוק - אדם, הבן של רונית הבר, על רקע כרזת שלום בתערוכה, בקומפוזיציה שמספרת את הסיפור כולו. צילום: מיקי קרצמן

היום אתה כבר בן 20. עוד שנה משתחרר מהצבא ומתחיל לחשב ולתכנן את עתידך. המשימה להיות בנאדם, לחפש את האנושי, השפוי, החומל, תלווה אותך כל החיים ולפי מה שקורה פה היום, היא קשה מתמיד.

אני כבר לא כל-כך אופטימית כפי שהייתי אז, כשהגעת אלינו. אכולת רגשות אשמה על כך שלא הצלחתי עד עכשיו לסדר לך פה מצע משובח יותר לצמוח עליו. הרי אני אמא שלך. נכון, הקמנו לך גן ערבי-יהודי אבל זה ממש לא הספיק. זאת היתה האחריות שלי לממש את ההבטחה שכל הורה מאחל לילד שלו - שעד שאתה תגיע לגיל, כבר לא יהיה פה צבא.

אני, אבא שלך וכל בני הדור שלנו כשלנו. נתנו לתרבות הכלום לפרוח. חשבנו שמרגע שנחצה הקו האדום, הזעזוע יחזק את הרצון למצוא את המוסרי, הנכון, השפוי. הייתי תמימה. ההפך הוא שקרה. גם עצרת הזכרון היפה שהיתה בסוף השבוע האחרון לא רוממה את רוחי. עוד רגע תתחיל את צעדיך במדינה בלי עתיד, מדינה לאומנית, זרועת פחד ושנאה, שבריונות וגזענות שולטים בה, מדינה שבעלי אינטרסים שודדים אותה באין מפריע (סמן לך את "מגש הכסף" כחובת צפייה, בשבת הקרובה שאתה בבית), מדינה בה ראש ממשלה משקר לעמו כל אימת שנוח לו ומבטיח ש"לנצח נאכל חרב". ממשלה והנהגה נטולות חזון, גם זו שאמורה להיות האלטרנטיבה.

גדלת עם השם שלך, תמיד היית אדם שלם ומושלם, אוהב ואהוב וככל שאתה גדל והופך לגבר, כל היופי הזה תופס נפח גדול יותר בעולם. אדם נטול שנאה, כזה שרואה ומקבל את האחר, עם ראש ולב במקום הנכון.

משימת איחוי השסע הגדול של העם הזה עוברת לידי הדור שלך. אני רואה אותך ומסיקה שאתה ובני דורך טובים יותר. אם תצליחו לשנות מהיסוד סדרי עולם, יהיה לכם כאן עתיד. אתה העתיד. קח אותו.

אוהבת אותך, אמא.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה