באה לבקר: ''סוף עידן התמימות'' ו''מסווג חריג''

הראשון משוחק היטב ויפה, אבל סובל מחוסר קוהרנטיות, והשני מצחיק אבל מלא בסטריאוטיפים שחשבנו שכבר עבר זמנם. זה מה שחשבה מרלין וניג על שני סרטים ישראליים שמוקרנים בימים אלו בבתי הקולנוע

21/10/2015
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

בס"ד

שני סרטים חדשים יצאו לאחרונה לאקרנים. אני אתייחס לכל אחד מהם בנפרד למרות שכל אחד מהם הוא מעין סיוט פסיכולוגי במסווה קולנועי.

"סוף עידן התמימות": עיצוב מדויק, סיפור פרום

מתוך הסרט "סוף עידן התמימות". באדיבות סרטי יונייטד קינג ומרקר פילמס

הראשון, סרטה האסתטי להפליא של וידי בילו "סוף עידן התמימות" בכיכובם של ריימונד אמסלם הנפלאה באחד מתפקידיה הגדולים, ויחזקאל לזרוב, שהדואט עם אמסלם מוציא ממנו יכולות משחק נדירות.

את הסרט הזה פגשתי לראשונה לפני שנתיים בפסטיבל ירושלים, תחת השם "פלסטלינה" ומאוד אהבתי את השם, כי הוא על משקל "פלשתינה" ורומז כמה הכל היה רגיש וגמיש פעם, בתקופה ההיא של ירושלים שנת 1966, מעט לפני המלחמה ששינתה את המרקם הגמיש לנצח. לכן הופתעתי, כמו רבים אחרים, לגלות שוב את הסרט בהפצה מסחרית שנתיים אחרי תחת שם "בדוי".

הסרט מספר על מערכות היחסים הנפתלות במשפחה אחת קטנה. האב אלי (יחזקאל לזרוב) נאלץ להיעדר שעות רבות בשל עבודתו ואילו האם רותי (ריימונד אמסלם) שוקעת אט אט בעולמה ומתמסרת לקריאת רומנים. המרחב אל החופש באמצעות קריאת רומנים הוא אלמנט נשי ידוע בתקופה ההיא (אפרופו ההיסטוריה המתועדת ב"החברה הגאונה" האיטלקי).

לשניים ילדה בת 11 בשם מיכל (יעל בן דור) שנמצאת על קו התפר בין ילדות לבגרות, בדיוק כפי שירושלים נצבת על קו התפר הזה.

הוואקום המשפחתי של המשולש - הורים ובת, מופר על ידי שכנים ססגוניים ושכן חדש שצילו כ"מציצן" מרחף באוויר נוכח התבגרותה של מיכל, ורומז על פדופיליה.

וכאן אולי הסיוט מפר השלווה של הסרט, שמנסה לדבר על משהו בלי לדבר עליו באמת, תוך שהוא יוצר חרדה ואי שקט אצל הצופים.

>>  לצפיה בטריילר של ''סוף עידן התמימות'':

בשלב מסויים ה"שכנים" חודרים פנימה, אל תוך הבית, כשחדר פנימי בדירה מושכר לדיירת חדשה וזו מפרה את האיזון המיני בין בני הזוג. גם כאן שוררת תחושה של "לדבר בלי לדבר".

הסיפור כאמור משורטט בקווי גיאוגרפיה ירושלמית היסטורית ואינטימית מהיפים שעוצבו בקולנוע הישראלי. זה מתחיל בליהוק המדויק וכולל עיצוב תלבושות ועיצוב פנים של חללי הבניין  ברוח התקופה.

עם זאת, משהו בסיפור פרום ומעורר אי נחת. משהו בסיפור, על אף הבימוי המדויק, סדוק מכדי שיהיה ניתן לעיכול הרמוני. זה המקום שבו הסרט נופל מהקוהרנטיות המתבקשת ומאבד את אמינותו.

כוכבים: 3.5

מבחן מרלנה: עובר +

"מסווג חריג": שוביניסטי ודל, חסר רגש וחסר פואנטה

מתוך הסרט "מסווג חריג". באדיבות סרטי יונייטד קינג ומרקר פילמס

''מסווג חריג'', סרטו של בועז ארמוני (תסריט: ליאור לדרמן), הוא באמת סרט חריג מז'אנר נדיר יחסית: אימה קומית, עובדה שעוזרת להגיע למסקנה שגם כשמדובר בשוביניזם, גזענות ורצח, אפשר לברוח מהכל בעזרת אפיזודות קומיות (שבאמת מצליחות להצחיק).

עיקר הצלחתו של "מסווג חריג" היא באור החדש שהוא שופך על סרטה של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש", בכך שהוא מציג אלטרנטיבה גברית, שונה לגמרי וחסרת משמעות להווי הצה"לי. בעוד "אפס ביחסי אנוש" היה מדויק ואנושי, "מסווג חריג" הוא הכלאה לא ברורה של מרכיבים, עם תמצית של סוריאליזם שניתן לשער כי היא מכוונת לחובבי הז'אנר.

בסופו של דבר, הגרסה הסופית שוביניסטית ודלה.

עלילת הסרט מתרחשת על רקע שליחתו של מתן (בכיכובו השובה של  איתי זבולון), רל"ש בצבא וחנון וילד של אמא בחיים, לשבוע של שמירות במחיצתם של שלושה חבר'ה זרים ולכאורה "קולים" שמתעללים בו (למה לא שיבצו בין הגברים אישה? תנו לי לנחש).

מתן עולה על אוטובוס ריק (ממש כמו בסצינת הסיום של אפס ביחסי אנוש), לכאורה אל עבר הלא נודע, כשבדרך נאספים שלושה חבר'ה קלילי דעת, חובבי מוסיקה מזרחית ובדיחות שוביניסטיות על בנות.

>> לצפיה בטריילר "מסווג חריג'':

השלישייה הזאת, שאחד מחבריה גם חובש כיפה שחורה - שכל הקשר בינו לבין הכיפה מקרי בלבד - עושים קונצים ודי מאמללים את החנון האשכנזי (היש יותר סטריאוטיפי מזה?).

בבסיס המבודד, שייעודו הוא שמירה על מוקד קרינה (עמוד חשמל בעל אפקטים מרשימים), מקבלות את פניהם שתי בנות שחוץ מלהיות יפות ולדבר שתי דקות על גבר – במקרה הזה על המפקד הקשוח - הן לא מעניינות במיוחד, למעט העובדה שהן שרדו את בסיס המלתעות בחיים.

עוד פוגשים החבר'ה את סטס - המפקד בעל המבטא הרוסי שבהמשך יתגלה כחייל בודד ודי "קרוע", וכשהוא באמת ייקרע נגלה את פרצופו האמיתי.

שם, בבסיס השומם, בין ההזיה למציאות, בין הדאחקות והאמת, נחשפת זירת אימה בין הבודקה של השמירה לבונקר שהכניסה אליו אסורה.

המסתורין סביב השאלה מה באמת קורה בבסיס הצה"לי המבודד מבדחים, אבל גם נטולי משמעות. מעבר לביקורת נוקבת על השירות הצה"לי, הסרט נטול קפאין – כלומר רגש, פיוטיות או לפחות פואנטה.

הג'סטה המרתקת היחידה של הסיפור, שרובו כאמור אימה קומית, הוא שמבסיס המלתעות יפתיע דווקא זה שישרוד.

כוכבים: 2.5

מבחן מרלנה: נכשל.

התמונות והטריילרים באדיבות יונייטד קינג ומרקר פילמס




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה