השקט הרועם שאחרי הלידה השקטה

היום עברה בקריאה טרומית הצעת חוק לפיה גם מי שאיבדה את התינוק שברחמה אחרי 22 שבועות של הריון תקבל את הזכאויות הנלוות. רות אופק, שעברה לידה שקטה לפני כשנתיים, קוראת לסביבה להכיל ולחבק

11/10/2015
רות אופק קבלו עדכונים מרות אופק
  • RSS

 לחזור מחדר הלידה בידיים ריקות. צילום: שאטרסטוק

המונח "לידה שקטה" טומן בחובו סתירה עצומה; אין יותר מדי שקט סביב הלידה השקטה. השקט היחיד הוא מצד התינוק, שנולד ללא רוח חיים, בעוד שמנגד נשמע היטב הבכי הזועק של ההורים שאיבדו את ילדם בטרם עת וכעת צריכים להתמודד, בבדידות רבה, עם האבל ועם האובדן.

שמי רות אופק ולפני קצת יותר משנתיים עברתי לידה שקטה, לאחר שהתבשרתי שלתינוקת שלי אין דופק ושיהיה עלי ללדת אותה ללא רוח חיים. זו היתה החוויה הכי קשה שעברתי בחיי. היא טלטלה את עולמי וריסקה אותי לאלפי רסיסים.

אחרי הלידה השקטה שלי חזרתי מבית היולדות הביתה בידיים ריקות. הייתי צריכה להתמודד עם כל התופעות הפיזיולוגיות והרגשיות שעוברת אשה לאחר לידה (שהרי היתה זו לידה ככל הלידות, עם זרוז, צירים, אפידורל, לחיצות וכו') ובנוסף לכך להתמודד עם האובדן העצום, עם החלל הריק שנותר ברחמי ובלבי.

פתאום מצאתי את עצמי מתעסקת עם דברים שמעולם לא חשבתי שאצטרך לתת דעתי עליהם; מכון פתולוגי (שלחנו לנתיחה), הסדרי קבורה לתינוקת שלי - קבורה שנערכה בלעדינו, בניגוד לרצוני, לאור עמדת חברת קדישא שלא לאפשר להורים להיות נוכחים בקבורת ילדם, מתן הסברים על מוות לבני הבכור, אז בן 4 וחצי, שעד לפני יומיים ליטף את בטני כל ודיבר אל אחותו בעודה בועטת בבטן, החזרת הבגדים הוורודים שקניתי באושר ובהתרגשות, התמודדות עם החור הענק בלב והגעגוע לתינוקת שלא זכיתי להכיר אבל כן זכיתי להרגיש.

סביב נושא הלידות השקטות קיים קשר שתיקה, לצד הבדידות הנוראית. לא רוצים לדבר על זה או לשמוע על זה, כי הרי לידה היא מתן חיים ובלידה שקטה התינוק נולד ללא רוח חיים. ככל הנראה זו גם הסיבה לתגובות המבטלות: "את צריכה לשכוח את מה שקרה ולהמשיך הלאה", "את צעירה ויהיו לך עוד ילדים", "תתרכזי בילדים שיש לך בבית", "זה לא באמת היה תינוק" ועוד שלל "פנינים" שזכיתי לשמוע, שהותירו אותי פעם אחר פעם עם התהייה: איך אפשר לשכוח שהיתה לי תינוקת? הרי מאדם שאיבד קרוב משפחה לעולם לא יצפו שישכח אותו, אז איך אפשר לצפות מהורים שישכחו את ילדם? שיחזור לחיים כאילו כלום לא קרה?

כשאדם קרוב אלינו נפטר ישנה טקסיות שמלווה את הפרידה ממנו: הלוויה, שבעה, שלושים, אזכרות, והרבה הבנה מהסביבה לאובדן שחווים אלה שנותרו מאחור. אבל כשאישה עוברת לידה שקטה היא ובן זוגה נותרים בבדידות מכל החזיתות ומצופה מהם להמשיך בחייהם כאילו כלום לא קרה, אלא שהרבה מאוד קרה: הם איבדו ילד!

לאובדן הזה אין שם ואין לו הכרה; התינוק מובא לקבורה, אבל אין באמת לווייה, ברוב המקרים ההורים ממודרים מכל מידע הנוגע למקום קבורת התינוק, במטרה (שעד היום אינה מובנת לי) שהם לא יפקדו את קברו, אין מנהגי אבלות, ויש בעיקר עצב אינסופי.

כיום, שנתיים ויותר לאחר האובדן, אחרי שנלחמתי לאתר את מקום קבורתה של בתי ואחרי שעברתי שנה של גיהנום בשל ההתמודדות, מצאתי את הכוחות לשוב לחיות חיים מאושרים בצל האובדן. התפטרתי מעבודתי כשכירה, פתחתי משרד עו"ד עצמאי ובלוג אפייה בשם "שמח במטבח" שבאמת הביא שמחה לחיי.

אינני שוכחת לרגע את התינוקת שלי ואין יום שאני לא חושבת עליה ומייחלת לכך שהיתה פה איתנו, אבל השלמתי עם רוע הגזירה וכעת אני בעיקר נלחמת את מלחמתן של המשפחות, על העלאת נושא הלידות השקטות לתודעה הציבורית (גם במחיר של החשיפה האישית הלא קלה), על מתן אפשרות להפרד מהתינוק בטרם ייקבר, על מתן המידע המלא על אודות מקום הקבורה ועל הנוכחות בקבורה להורים המעוניינים בכך.

בין היתר, אני מנהלת בהתנדבות, יחד עם 3 חברות יקרות - נועה פארן, שירי ברלוט ושרון מזרחי - קבוצת תמיכה לנשים שעברו לידה שקטה, בה הן מקבלות חיבוק חם, הכרה ומידע חשוב. מדובר בקבוצה סגורה בפייסבוק שעבורי, לפחות, היתה נקודת אור של ממש וסייעה לי רבות בהתמודדות.

>> לעמוד הפייסבוק "חיבוק בשקט"

>> ליצירת קשר עם רות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה