על מה אני חושבת כשאני רצה

כשאני יוצאת לריצה אין לי מושג איזו ריצה 'אגריל' היום- יצירתית, מדיטטיבית או סיוטית? אני אוהבת כשהמסלול ידוע מראש אך החוויה בלתי צפויה

03/02/2011
ענת הראל קבלו עדכונים מענת
  • RSS
» ענת הראל. צילום: זיו שדה, עבור מגזין בלאנס

לאחרונה, הזדמן לי לקרוא את ספרו של הסופר היפני הידוע הרוקי מורקמי: "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". בתור מישהי העוסקת בריצה מאז שאני זוכרת את עצמי, סיקרנה אותי מאוד החוויה הנפשית שעובר אדם אחר הרץ מרחקים ארוכים. ראוי לציין כי מאחר ומורקמי רץ מרתונים, ואני עד היום הסתפקתי בריצות של 10 – 12  ק"מ – מן הסתם היה לו הרבה יותר זמן לחשוב מאשר לי. ובכל זאת, גם בריצת 10 ק"מ אפשר לצלול לתוך הגיג או שניים.

אז החלטתי לייצג את הרצים למרחקים בינוניים ולתת סוג של קונטרה נשית למורקמי. מה גם שבימים אלו נרשמתי לחצי המרתון הראשון שלי! (ותודה לרן שילון /""endure שלקח אותי תחת חסותו) שזה אומר: יותר שעות אימונים, כלומר- יותר שעות הגיגי ריצה.

אז על מה אני חושבת כשאני רצה? בתור התחלה, יתכן שהמילה "חושבת" מעט גדולה מדי בכדי לתאר את מה שקורה אצלי במוח בעת ריצה. זה קצת יותר דומה לדילוגים וקיפצוצים אסוציאטיביים בין מחשבות עמוקות על החיים, לטרדות קטנות הקשורות לכך שטייץ הריצה שאני לובשת מציק לי בדיוק באזור בגוף בו "השמש אינה זורחת"..

שיכתוב מריבות

בחלוף השנים, נוכחתי לגלות כי במהלך ריצה אחת אני יכולה לנהל ביני לבין עצמי ריב שלם עם בן זוגי (גם אחרים איני מזניחה, אבל הוא ללא ספק הכי פופולרי). הריצה כוללת: שיחזור הויכוח האחרון, כתיבתו מחדש, העלאת טיעוניי הצודקים מעבר לכל ספק, הטלת ספק בטיעוניי הצודקים ובאופן טבעי- הצדקת התנהגותי המופרעת.

המעניין הוא שאופי המחשבות משפיע על קצב הריצה שלי באופן מיידי, כך שאם אני מאיצה לפתע ללא סיבה נראית לעין, סביר שאני בשלב מאוד סוער של הוויכוח המתנהל ברגע זה בראשי.

לעיתים יש בזה מן החיסכון, משום שקיימת בי היכולת לנהל בראשי, תוך כדי ריצה, ריב שלם שעדיין לא קרה! אני יוזמת אותו, מדבררת בראשי את שני הצדדים (כמובן שהצד שלי זוכה לייצוג מעט יותר הולם), מסבירה לעצמי את המניעים שלי ושלו להגיע למצב הזה, מבינה שבסך הכל אנחנו רוצים מאוד שיאהבו אותנו, ונרגעת. כך, בסיום הריצה חסכתי מלחמה אמיתית. למעשה, חוץ ממייקאפ-סקס, כבר עשיתי את כל התהליך. תודה ושלום.

ריצת מדיטציה

זו אחת הריצות החביבות עליי, משום שבסיומה אני מרגישה קלה ושלווה יותר. אלו ריצות נדירות יחסית, בהן אני ממש מצליחה לא לחשוב על כלום, מתמסרת למוסיקה שהורדתי לאייפוד שלי ושרה בראשי את השיר המתנגן. לעיתים, מרוב התרגשות משיר מסוים אני אפילו שרה אותו בקול רם, אך בהיותי מתחשבת ואוהבת אדם, אני משתדלת לחסוך את התענוג מהעוברים והשבים, מה גם שהביצוע שלי בראש תמיד יותר מוצלח. לעיתים אני מרחיקה לכת ומחברת לשיר כוריאוגרפיה משלי בסגנון בריטני ספירס פוגשת את ביונסה. נשמע מצחיק? בראש שלי זה דווקא נראה אחלה!  והחלק המקסים בכל זה הוא שגם "דפקתי" הופעה משובחת, גם הייתי הרבה יותר מוצלחת מאשר במציאות, ובעיקר נתתי למוח שלי לנוח.

הריצה היצירתית

זה סוג הריצה שאחריו אני מרגישה הכי יעילה. גם עשיתי אימון וגם עבדתי בו זמנית. אלו הריצות בהן אני מפצחת את ה"אטום" הפרטי שלי. זה יכול להיות הנושא שלי לטור הבא, רעיון להרצאה הבאה שלי, תרגיל יצירתי וחדש שאני יכולה לשלב בשעורים שלי, או תובנה כלשהי לגבי פגישה שצפויה לי בהמשך היום. אני מכנה אותן "ריצות תיקשור" משום שבדרך כלל איני מתכננת את תחום או נושא הפיצוח – זה פשוט בא לי ואז אני מתמסרת לקו המחשבה, ומשם כבר הכל קל ונעים.

הריצה המנג’סת

זו ריצה ששנייה אחרי שהתחלתי אותה, כל מה שאני רוצה זה לסיים… לכן אני מעבירה את רובה תוך קללות נמרצות (בלב!) לכל הנקרה בדרכי. זו לא הריצה עצמה שקשה לי, אלא דווקא כל ה"מסביב"- הדברים הקטנים וחסרי המשמעות, כמו: הגרב שמתקפלת לי בתוך הנעל וגורמת לי לעצור כבר בפעם השלישית; הרמזורים שעובדים כולם לרעתי וגורמים לי לבצע דילוגים מטופשים במקום בעודי מחכה לרמזור שיתחלף ואוכל להמשיך בריצת הגהינום הזו; הטייץ הנוראי ש"נוזל" לי ומאלץ אותי לסדרת משיכות מגוחכות כלפי מעלה, דבר שלא הפריע לו מיד בתום קרקס העליבות הפרטי הזה להמשיך לגלוש מטה ולהפריע לי בריצה (נחשו מי המטומטמת שהוציאה את השרוך מהמותן?); ולקינוח: גומיית השיער שאינה מצליחה להשתלט על רעמת ראשי ואחת לכמה דקות נכנעת ומאלצת אותי להאט ולאסוף את השיער שוב ושוב.

האמת היא שאפשר לקצר את כל ההסבר המייגע ופשוט לומר את האמת: יצאתי לרוץ כשהייתי במחזור. עכשיו כבר הכל ברור, נכון?

ממש כמו בלוטו, כשאני יוצאת לריצה אין לי מושג איזו ריצה "אגריל" היום. זה בדיוק אחד הדברים שאני אוהבת בכל הסיפור הזה- המסלול ידוע מראש אך החוויה בלתי צפויה. כמו שמתאר מורקמי, אכן מדובר בחוויה רוחנית מעצם השהות הבלתי אמצעית שלך עם עצמך, ללא הסחות דעת. כמו בחיים, גם כאן אני מנסה לא להיות שיפוטית כלפי הריצה שלי והמחשבות המלוות אותה. כמו בחיים, גם כאן לפעמים זה מצליח ולפעמים קצת פחות.

מתוך הבלוג של ענת הראל

צילום ענת הראל: זיו שדה, עבור מגזין בלאנס




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • Nophar Ben-david 04/02/2011

    מצוין. גם אני קראתי את מורקמי. אבל אתך הזדהיתי יותר. אולי בגלל שכמוך – רצה “רק” 10 קמ ו…אשה.
    בהצלחה

בחזרה למעלה