סתומה

כשאריאלה רביב הרתה מתרומת-זרע היא תכננה ללדת וצ'יק צ'ק להרות שוב. אבל אז צצו כמה דברים שהיא לא לקחה בחשבון

03/02/2011
אריאלה רביב קבלו עדכונים מAriela
  • RSS
» רציתי עוד, התאהבתי באחת. צילום: Photoexpress

ברגע שנכנסתי להריון קניתי עוד כמה מנות של אותו תורם, כדי שמתישהו, יהיה לי עוד ילד. בחוסר ידיעה של מי שעדיין לא אמא, חשבתי שאיך שטליונת תהיה בת חצי שנה אני אתחיל לעבוד על הילד הבא, וככה נתקתק את העניין. מה שלא לקחתי בחשבון זה את עוצמת הרגשות שכל האמהות הזאת העירה בי. זאת אומרת, הנחתי שאני אוהב את הילדה שתהיה לי, אבל לא חשבתי שאתאהב בה עד כדי טיפשות מוחלטת, ושעצם המחשבה ללדת שוב תיראה לי כמו בגידה איומה באהובתי הגמדית.

הזמן עבר, הרגשות קצת התאזנו, והחלטתי שדי, מספיק, אני חושבת שכדאי שיהיה לה אח, והנחתי שגם בילד הבא אני אתאהב באותה מידה, ויהיה בסדר. טליונת נהרתה בניסיון שני, כך שהייתי משוכנעת לגמרי שגם בפעם השנייה זה ילך בקלי קלות, אבל טעיתי. עשיתי ארבעה ניסיונות כבר, והריון אין. בגלל שבכל רע יש טוב, הניסיונות האלה הצליחו להעביר אותי מעמדת "יאללה, פסדר, נעשה עוד ילד ונזרום עם זה" לעמדת "כן, אני רוצה עוד ילד".

צילום שווה אלף מילים

לפני כמה חודשים הניסיונות הגיעו לי עד כאן. אז עשיתי הפסקה, שאחריה חשבתי שאחזור בכוחות מחודשים. בעצה אחת עם הרופא החלטנו לעשות צילום רחם, כדי שאפשר יהיה אולי לגלות מה מונע את הכניסה להיריון. הצילום גילה מציאות לא ממש משמחת: מסתבר שאחת החצוצרות שלי סתומה לגמרי, והשנייה סתומה למדי. כך שעם כל הרצון הטוב- אם הזרע והביצית ירצו לצאת לדייט, הם יצטרכו לקבוע אותו מחוץ לגוף שלי, בצלחת פטרי קטנה, שם הרפואה המודרנית תדאג להם כבר.

הגילוי הזה דכדך אותי בכמה רמות: ראשית, הגילוי הלא משמח שאם אני ארצה עוד ילד אני אהיה חייבת לעשות IVF. כן, אני יודעת שזה לא נורא, ושההרדמה היא סוטול מהמוצלחים שיש, ועדיין, לא רציתי להגיע לשלב הזה. אבל גם אחרי שהשלמתי עם זה, הדכדכת לא עברה, שזה כבר מוזר, כי בדרך כלל אני עמוקה רגשית כמו אמבה, ונוטה להיות טיפוס מרוצה למדי. אז נאלצתי לעשות את אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי ולהעמיק ברגשותיי- ואז הבנתי שהחצוצרות הסתומות-בלומות שלי מרסקות עוד חלום קטן וסודי שטיפחתי: אני נורא רוצה להכיר מישהו, להתאהב, ולעשות ילד בשיטה הטבעית והנעימה הזאת שכמעט כולם עושים בה ילדים. הצילום הזה לימד אותי שגם אם אני אכיר מישהו, ונתאהב, ונרצה ילד ביחד, עדיין הדייט בין הזרע לביצית יהיה על צלחת פטרי קטנה, ולא בתוך הגוף שלי.

החלומות שמוותרים עליהם בדרך

זה קצת גרם לי לחשוב על החלומות שנזנחים במהלך הדרך, ועל הצורך להתאבל על החלומות האלה, לתת להם את הכבוד שמגיע. כי גם ההחלטה להרות מתרומת זרע - עד כמה שאני מאושרת היום מעצם ההחלטה, מהתוצאה ומההורות שלי - הייתה כרוכה בוויתור על חלום המשפחה הקונבנציונלית. גם אם תהיה לי אהבה, אני אגיע עם הילדה(ים) שלי, וכנראה הוא יגיע עם הילדים שלו, וזה בסדר גמור, רק שזה לא החלום שאנחנו לומדות לחלום מגיל אפס. אז עכשיו יש עוד חלום קטן שאני צריכה להיפרד ממנו, ונראה לי שהאבל הקטן שאני שרויה בו לגיטימי.

למרבה השמחה, אני חיה בתקופה שבה חצוצרות סתומות הן רק מכשול טכני זעיר, וטכניקות הפריון ממש מחוללות ניסים, ואני אסירת תודה על זה עד בלי די, אבל בינתיים, אני ארשה לעצמי כמה ימים להיות עצובה, ואז לחזור לעומק הרגשי של אמבה שאני רגילה אליו, ולהיערך להמשך הדרך.

>> מתוך הבלוג של אריאלה רביב- אז איך זה לגדל ילדה לבד?
>> צילומים: Photoexpress




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה