למה גלנט שתק?

דנה ויס חושבת שאם גלנט היה פותח את הפה בזמן ופונה ללב שלנו ושל הפרקליטות- יש מצב שהיינו מחליקים לו הכל

02/02/2011
דנה ויס קבלו עדכונים מדנה
  • RSS
» יואב גלנט. צילום: יואב איתיאל Creative commons 3.0 ויקיפדיה

גדול הספינלוגים שקמו לנו כאן כבר אמר שאדם עוד לא הצטער על  על ראיון שלא נתן. ובכן, נדמה לי שגם ראובן אדלר היה מודה שטעה, בטח אחרי שראה את האלוף יואב גלנט בטלוויזיה, במה שהפך בן-רגע מהופעת חייו לרגע העצוב בחייו. במשך שעה ישב יואב גלנט באולפן התוכנית 360 ועשה את מה שהיה צריך לעשות כבר לפני שבועיים: לדבר על לבו של העם ודרכו להגיע ללבו של מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. אבל גלנט בחר לשתוק ולהתמקד בראש.

למה לא אמרת

הוא שכר (אולי בעצם גייס) חבר ותיק, עורך דין מהשורה הראשונה, וכמו קצין מיומן מהשייטת הסתער על המטרה. תחילה לינדנשטראוס, אחר כך וינשטיין. חמוש במסמכים, מפות וטענות שמדובר בסכסוך שכנים- הוא כיון לראש ועשה את טעות חייו. במקום מפות היה צריך אולפן. במקום מסמכים- שכבה דקה של איפור. המדים והדרגות ממילא היו שם והם כאמור מצטלמים מצויין. גלנט אולי קצין מהולל אבל את המטרה בפרשה הזו הוא פספס לחלוטין. בישראל 2011, לא הראש קובע, אלא הלב. הציבור רוצה לעשות "לייק" ואחרכך להדיח. באח הגדול, ברוקדים עם כוכבים ומסתבר שגם במטכ"ל.

לכולנו יש קומבינה

אם רק גלנט היה מדבר אלינו בזמן- אפילו אם היה בוחר שוב במגרש ביתי מול סוקניק, היה  לו סיכוי להיות היום רמטכ"ל. כי כמו שהציבור אוהב להדיח הוא גם ממהר להזדהות עם מי שנתפס כקורבן, בטח כשהוא לובש מדים ומדבר על מבצעים נועזים מעבר לקווי האויב. כל שכן כשהוא מזכיר לצופים את מה שהם יודעים כל הזמן כשהם קוראים על ענייני הבניה הלא חוקית של האלוף ממושב עמיקם: כל אחד סגר איזו מרפסת בלי רשות, כל אחד עיגל פינות מול הרשויות. מי יותר מי פחות. כולנו ישראלים (כלומר לכולנו יש איזה קומבינה מהעבר) ועל זה, אמר גלנט, לא מדיחים רמטכ"ל. תגידו, מה הקשר בין תחושות הבטן של הציבור לחומר המפליל שהצטבר על שולחן מבקר המדינה? ומילא המבקר- גם צמרת הפרקליטות ובראשם (לא בטוח) היועץ המשפטי לממשלה? גלנט, ובטח היועצים שלו, היו צריכים לדעת שיש. ועוד איך יש קשר.

אוהבים להדיח ולהציל

בוודאי לפני שהתיק מגיע לבית משפט. הקרב המשפטי הוא רק השלב השני במערכה על התודעה. מבקר המדינה הנוכחי ידוע כמי שקשוב לרחשי הציבור. גם בפרקליטות, למרות שלא יודו בזה, מודעים למה קורה מחוץ למסדרונות האפורים ברח צאלח א-דין בירושלים. הופעה משכנעת של גלנט הייתה שווה אלף מודעות תמיכה וראיונות של מקורבים. גלנט היה צריך לדבר בזמן, ברגע שכדור השלג התחיל להתגלגל. הוא היה צריך לעלות על מדי א', להיכנס לאולפן ולתת לציבור לעשות את מה שהוא אוהב עוד יותר מלהדיח: להציל את האנדרדוג. לכל הפחות היה מציג גירסה שתשבור את הגלים העכורים שהציפו את התקשורת ופלטו אותו בסוף לדמם לבד על החוף. אבל גלנט בחר להפקיר את הזירה התקשורתית ולסמוך על האמת שלו מול רשויות המשפט. אולי הוא נותר גם אחד האנשים האחרונים שסומכים על אהוד ברק ושומעים  לעצתו, קודם לשתוק ואחר-כך להתראיין ברגע הכי לא מתאים, כשכבר נבגד והושלך למען דעת הקהל ואלוהי המשפט.

קשה שלא להעריך את הדבקות שלו במשימה. ההתעקשות להיות רמטכ"ל כשאפסו כל הסיכויים. יכול גם להיות שהוא באמת לא ראוי, וספק אם פרשת הקרקעות צריכה להיות הסיבה. מה שבטוח- גלנט לא קרא נכון את המפה (או התמקד במפה הלא נכונה...), לא זיהה את שדה הקרב ולא נערך בהתאם. בישראל 2011 הדיון לא מתנהל מהראש. רק מהבטן. גם אם בסוף עוטפים את הכל בנימוקים משפטיים. לכן גלנט יכול להתנחם בכך שלפחות כבר הבטיח את מקומו בהיסטוריה כמי שהוכיח שהספינלוגים לא תמיד צודקים. יש אנשים שיצטערו על ראיון שלא העניקו. בטח במדינה שבה הדיון הציבורי מתנהל במרחב שבין הלייק ל-SMS.

>> מתוך הבלוג של דנה ויס בסלונה
>> צילומים: יואב איתיאל wikimedia cc 03




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • Moshe Alon 03/03/2011

    גלנט שר ביטחון בעתיד על תישכחו

בחזרה למעלה