ברוכה הבאה לארץ החריף

שבוע מס' 1 של התל אביבית הנמרצת בהודו עבר נקי. איך אפשר שלא? החריף שרף את כל החיידקים

27/01/2011
תל אביבית נמרצת לשעבר קבלו עדכונים מתל
  • RSS

אחרי שהשלתי מעצמי את ריח המטוס, שיזפתי את רגלי הפלורסנט שלי, התרגלתי לחיים עם שירותים בחוץ והדהמתי את כל הישראלים עם העובדה שאני גם ישראלית (כי מסתבר שכאן אני לא נראית ישראלית בכלל) - אני מרגישה מוכנה לצאת לדרך!

תגלית שבועית

מעגל המתופפים שמתקבץ כל יום בשקיעה ובו, מעבר למתושופפים ולמשתוללים, ניתן לראות את השבט הקבוע של מבקרי חוף ארמבול (גואה), שבאים להפגין את קישוריהם העל טבעיים. עמידות ראש, ג’אגלינג ונגינה על כלי נגינה שונים ומשונים, הם רק חלק מאטרקציות.

שוס השבוע

נתקלתי בבחור איראני שנראה כמו ישראלי  טיפוסי, מטייל בדד, מדבר אנגלית במבטא פרסי כבד וכועס על הממשלה שלו ועל כך שלבעלי  דרכון איראני ניתנות ויזות תייר רק ל-4 מדינות בעולם (תאילנד, טורקיה, הודו ודובאי) ו… לא יודע איפה זה ישראל! עכשיו רק נשאר לקוות שגם הטילים האיראניים לא יידעו זאת!

לי אישית זה נראה כמו פיק אפ של כל ההזויים שמרגישים כאן הכי בנוח להיות בדיוק מה שבא להם, גם אם זה אומר לא להסתרק שנה

שבט המציג את מיומנויותיו בעת השקיעה

החלטה קולינרית שבועית

כיוון שבביקור הקודם התרחקתי מאוכל הודי כמו מאש, אוכל שאיים להבעיר לי את הבטן שסבלה דיי גם בלעדיו, הפעם החלטתי לנסות להשלים את הפער. לאט, צעד אחר צעד, אנסה להתקרב אל הטעמים האקזוטיים. טוב, רק לאלה שלא מוגדרים כחריפים.

הברקה קולינארית סטייל הודו

כמה סכו"ם אפשר להכניס לתוך מנה אחת פשוטה של אגרול צמחוני? התשובה היא - כמה שצריך!

אגרול צמחוני שמעוטר בשפע סכו"ם

מאכל שבועי

אידאלי! או במילים אחרות - קציצות אורז נימוחות שמגיעות עם רוטב שום מאוד עשיר ונאכלות לארוחת בוקר בבית קפה הודי טיפוסי, בו המטבח הוא עגלה שעומדת בכניסה והקהל מורכב מהיפים מגניבים מכל מיני צבעים. הקציצה עצמה קצת דביקה למגע, אבל מתאדה בפה תוך שנייה ומזכירה קצת את הלחמניות התאילנדיות המאודות. לוקחים אחת ליד, טובלים בתוך רוטב השום המעקצץ, מכניסים לפה, עוצמים את העיניים ונותנים לבוקר ההודי להיכנס לתוך חלל הפנימי של הבטן.

אני לא מאמינה כיצד לא גיליתי בביקורי הקודם את המאכל המגניב הזה, שממלא את הפה שלך בצמיגות חמימה ועוקצנות בריאה ועולה רק כמה גרושים!

אינדי! – קציצות אורז – ארוחת בוקר הודית

תובנת השבוע

לעולם לא לחכות למתי שהרעב כבר ממש מכה על דפנות הבטן, אלא ללכת לאכול כשרק מתחילים להתפתח סממני סקרנות קולינארית. הסיבה היא שאף פעם אי אפשר לדעת כמה מחבתות וכמה טבחים יש במטבח, כמה אנשים הזמינו לפניך וכמה שעות תצטרך לעבור בכסיסת ציפורניים.

געגוע שבועי

לאוכל הישראלי טרם הספקתי להתגעגע, אך לשירותי ה-TAKE AWAY התל אביביים, שמאפשרים לך להיות בתנועה מתמדת ולחיות את חייך ללא תחושת רעב, חסרים לי מאוד. כאן ארוחה היא רצף של החלטות שעליך לקבל ולתזמן, כך שלא תסבול בזמן שאתה מזין את גופך.

סיכום השבוע

גם אם המלצר ההודי נשבע באלוהים שלו שהמאכל שהזמנתם הוא לא חריף, וגם אם תבקשו ממנו לבקש מהטבח לעשות את המאכל אפילו פחות חריף ממה שהוא בדרך כלל, כל דבר שתקבלו ישרוף את הפה שלכם וישאיר אתכם מנוזלים עם פרצוף סמוק, כי החריפות כאן אינה נובעת כלל מצ’ילי או קארי, אלא חלק בלתי נפרד מתרבות הריגת החיידקים באוכל. חריף = נקי, זה מה שלמדתי השבוע. עכשיו נשאר רק ללמוד לאכול את זה.

לבלוג של תל אביבית נמרצת בישראל




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה