זוחל, עומד, יושב

הבן הבכור של קטי קמחי-ולדמן למד לעמוד עוד לפני שידע לשבת. אחרי שבועות שבהם הוא התרסק על הרצפה עשרות פעמים ביום, הוא סופסוף התיישב. ואז הגיעה הצרה הבאה

27/01/2011
הכללית קבלו עדכונים מהכללית
  • RSS
» שלוש, שתיים, אחת- בום. צילום: robin.elaine, פליקר

מאת: קטי קמחי-ולדמן

רומי, בני הבכור, למד לעמוד עוד לפני שידע לשבת. בהתחלה חשבנו שמדובר בחגיגה גדולה עד שצליל ה"בום" החל להטריד את חיינו. כי רומי למד לעמוד אבל הוא לא ידע איך יוצאים מזה. במשך כמה שבועות הוא נפל אחורה, בצורה אנכית, כשהחלק האחורי של הראש משמש לו כרית נחיתה.

מהר מאוד למדתי להרים עיניים, לגלות שהוא לא לידי ותוך שניות לשמוע את ה"בום" הנורא ואחריו זעקות השבר. עשרות פעמים ביום. באמבטיה, בסלון, בפינת האוכל, ליד המיטה, אצל השכנים, אצל ההורים ובגינה (טוב, שם לפחות הוא רק נפל על החול).

לפעמים עוד הספקתי להציל אותו מעצמו (היו מקרים שבהם הגשמתי את כישורי הזן שלי והצלחתי לתפוס אותו באוויר עשירית שנייה לפני הנחיתה) אבל לרוב, צניחה חופשית אחורנית הייתה האופציה היחידה.

סופסוף התיישב, המחונן

אני זוכרת שלב שבו שאלתי את רופא הבית אם לא ייגרם לו נזק בלתי הפיך מכל ה"בומים" האלה. הבנתי ממנו שתינוקות הם עם עמיד יותר ממה שנדמה ובכל זאת זה כאב, לשנינו.

ניסיתי ללמד אותו לשבת, להעביר משקל קדימה, לכופף ברכיים – נאדה. הילד מפגר. עומד או זוחל, שום דבר באמצע.

מה הוא יעשה בכיתה א'? תהיתי ביני לבין עצמי: יעמוד? בסוף הכיתה? תסריטים של שיחות עם היועצת צפו לנגד עיניי, עד שיום אחד, בדרך נס, רומי התיישב. יציב זה לא היה. גם אז הוא נפל (איזה מחונן, נפל הצדה!) ובכה. אבל משם הדרך אל החופש הייתה כבר סלולה.

קולות ה"בום" החלו להישמע פחות ופחות ועכשיו הבנו שאנחנו בצרה חדשה: כל הבית צריך לעבור קומה. כל החפצים שהיו מונחים בגובה 80 ס"מ הושחתו. עציץ תמים ששרד עוד מהמעבר מתל אביב עבר דילול קבוע עד שהקריח לגמרי, פינת המיניאטורות חוסלה וקערת הפירות הכפרית הפכה לצעצוע אורגני (ביס בודד בכל אחד מהתפוחים).

היי שלום, פינת המיניאטורות

מה שקרה אצלנו בבית היה זניח, כי האסון הגדול היה בביקור אצל חברים רווקים וסבתות. מפות נמשכו על כל תכולתן, עיתונים עברו פוגרום וסלסלות של קריסטלים הושחתו. לא היה גבול לאסונות ובכל פעם שהיה נדמה לנו שהצלחנו להגיע לבית חדש ולמגר מפניו את האוביקטים הרגישים, גילינו שטעינו. הוא למד שהידיים הקטנות יודעות להימתח, שאפשר לעמוד על קצות האצבעות, ולמרבה החרדה הבין שאפשר גם להישען ולטפס והשמיים הם הגבול.

זה לוקח כמה שנים טובות, או פשוט עד שהילד הקטן ביותר בן 3. ואז, יום אחד, הבנו שאפשר לחזור ולחיות עיצובית גם מתחת גובה מטר.

לאט לאט למדנו מה מותר להניח בטווח ידם של הדור השני בלי שייהרס כליל. לשמחתה של חברתי המעצבת, את פינת המניאטורות הקיטשית כבר לא החזרתי. קערת הפירות, לעומת זאת, עומדת לה גאה בסלון שלנו, מוכנה לסילוק מהיר בכל פעם שגל, התינוק החדש וההרסני של תמר, מגיע לביקור…

לכתבות נוספות במתחם הבלוגים של הכללית – לחצו כאן
קטי קמחי-ולדמן, אם לשלושה, עיתונאית, מטפלת בשיטת ‘התמקדות’, כותבת ומרצה בענייני הורות, סקס ותקשורת זוגית

צילום: robin.elaine, פליקר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית תהילה 27/01/2011

    לי נעלמה טבעת הנישואין שלי. אני נוהגת להוריד טבעות ולהניחם ליד המיטה, בני הפעוט שיחק בטבעות ולא שמתי לב, וכשחיפשתי את הטבעת לא מצאתי אותה, הוא כנראה השליך אותה לפח! טוב, אז מה עושים עכשיו? להתייחס אל זה בצורה סימבולית? או שלא?
    היתה לי הרגשה מאוד קשה שדבר כ”כ יקר וחשוב לליבי הגיע לידיו של הפעוט! לפחות “טבעת ההצעה” עוד קיימת…
    תהילה

בחזרה למעלה