דיכאון לא כלכלי

אומרים שאנשים כותבים סובלים יפה על הנייר, אבל אולי לא מדובר על אנשים שכותבים לפרנסתם. כשהמציאו את העניין הזה, של הלב השבור והדיכאון, לא לקחו בחשבון את האימהות העובדות

26/01/2011
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS
» הדיכאון הומצא בתקופה הרומנטית. צילום: flickr-jinterwas

דיכאון זה מרזה. אבל מאוד לא כלכלי וגם לא אחראי. לב שבור פלוס דיכאון, פלוס התקף חרדה, פלוס דד ליין להגשת סמינריון, פלוס עבודה מסוג ההתפרנסות, פלוס שפעת שעוברת מילדה לילדה – חרא של קומבינציה. מאוד לא מתאים ללו"ז.

תלוי בת כמה את

בכלל, כשהמציאו את העניין הזה, של הלב השבור והדיכאון, לא לקחו בחשבון את האימהות העובדות. בוודאי לא העצמאיות. זה בטח הומצא בתקופה רומנטית, שהיית מאהבת של גבר נשוי והיה לך מאהב, או שהיית נעזבת וזורקת את עצמך מתחת לגלגלי הרכבת או פרסות הסוסים. בכל מקרה, לא היה לך דד ליין לשום דבר. זה ממש לא הוגן. היום, זה תלוי בת כמה את.

בגיל עשרים, את יכולה ליפול עד לתחתית ולהתבוסס שם בכיף ברחמים עצמיים ובמחשבות אובדניות מהסוג הרומנטי, של מה הוא יחשוב על קברך וכמה הוא יתחרט. בגיל שלושים פלוס, זה קצת יותר מורכב, כבר יש לך אחריות על אחרים, נגיד החתול, ואם כבר יש לך תינוק, קוראים לזה דיכאון אחרי לידה וזה חלק מהחבילה. לא קל בכלל, אבל מובן בהתחשב בנסיבות. מבחינה תרבותית, את חלק מהסטטיסטיקה. אבל מעבר לגיל ארבעים – להיות אמא עצובה, מבולבלת וחרדה, שמחפשת זהות כמו עכבר מורעל ומתנחמת עם יין בערב מול "חוק וסדר", זה לא מתאים, וכאמור- לא כלכלי.

המחשב החדש? מהתקפי חרדה של לפני החגים

כי יש דברים שחייבים להיעשות. כולם אומרים את זה.  יש לך ילדות, יש לך אחריות, וצריך להוציא חשבונית בסוף החודש. את לא חולה, יאללה.  אם הייתי משוררת, בטח היו יוצאים מזה שירים. אומרים שאנשים כותבים סובלים יפה על הנייר, על המקלדת, על מפיות בבתי קפה. אבל אולי לא מדובר על אנשים שכותבים לפרנסתם. אולי מדובר על משוררים אמיתיים, על אלה שנוחתים בקרקעית, מגרדים את הכאב עם הציפורניים מהקרביים והופכים את זה ליצירה או משהו כזה. לא יודעת. היום אולי צריך לקחת מצלמה ולדבר על זה, למכור את זה כסדרת דוקו ריאליטי או דרמה דוקומנטרית או דוקו-לוקו. יש בזה הגיון – אתה גם שופך החוצה את הרעל שלך, גם מקבל על זה כסף וגם הופך לטלנט, ומצלמים אותך כשאתה מנגב חומוס. זה כבר דיכאון תכליתי, כזה שהולך עם הדברים צעד קדימה וממנף אותם. "מאיפה האייפון שלך, את שואלת, בתי היקרה? זה פשוט - מהדיכאון של ינואר, והמחשב החדש? מהתקפי חרדה של לפני החגים".

אבל אני צריכה לכתוב עבודה סמינריונית, אני צריכה לכתוב מבזקים חדשותיים, אני צריכה לערוך ולכתוב על פרנסה ולהתפרנס, וגם לרוץ אחרי הצ'קים שאף פעם לא מגיעים בזמן. ואני לא אוהבת ריאליטי וגם ממש לא פוטוגנית. אז מה עושים? מתגמשים.

המחזור אשם בכל

לאחרונה גיליתי בעצמי תכונות וירטואוזיות של ממש, לוליינות רגשית של נערת גומי סינית מיניאטורית: היכולת להתמוטט באינטרוולים – רק כשאני סוף סוף לבד, רק כשהילדות לא רואות (זאת אומרת, כשהסביבה הקרובה ממהרת לעזור בצורה מופלאה ולוקחת אותן קצת, שלא יראו את אמא עם חריצים במקום עיניים), בזמן שאני יורדת עם הכלבה לגינה וממררת בבכי לעיני הסודני ששואב את המדרכה ומסתכל עלי המום. אולי הוא בשוק מזה שאני לא צורחת עליו היום, שהוא הורג אותנו עם האבק. אולי אני רק מקנאה בו שיש לו עבודה קבועה.

אבל לא היום. היום יש לי שעתיים להתמסר לאומללות, כי אחר כך הן חוזרות ואני ישר מחייכת, את העצבים מוציאה רק על הכלבה – ברור שהן שמות לב שאני עושה הצגה, אבל הן ילדות זורמות, מבינות עניין. אני מכינה ביציה ומתעניינת במה חדש עם ג'קי מ"מופע שנות השבעים". כן, אני יודעת שהיא עכשיו ב"ברבור שחור". ולא, אני לא בוכה, זה פשוט מרוב עבודה על המחשב. והמחזור. כן, המחזור אשם בכל. והנה אקמולי, והנה מרק עוף, וקומפרס קר למצח, ואת אל תתקרבי לאחותך עכשיו, היא קודחת, בואי נעשה שיעורים ונקרא עוד מהמומינים. אחר כך כשהן ישנות, אני עושה פליק פלק לאחור ומתיישבת לעבוד. מחר כבר יעירו לי על כל השגיאות כתיב ועל כותרות מהתחת, ומה לעזאזל קורה לי, שאני שמה זין על הכל? אבל זה מחר.

הלב לא יודע מה קורה בחוץ

בינתיים אני ממשיכה את הבכי בדיוק מהמקום שבו הוא נפסק. שולחת אס אם אסים אובססיביים, בוכה וצועקת, ממש כמו ילדה מתבגרת. כמו לפני 15 שנה, כמו לפני עשרים, כמו מהיום שאני זוכרת את עצמי. מוזר שאתה מתבגר ומתבלה, אבל הלב נשאר רחוק מאחור, עמוק בפנים. הוא לא יודע מה קורה בחוץ, שיש אחריות, שיש מינוס בבנק, שהגוף שמסביבו כבר עייף יותר, שהמוח שמעליו אמור להיות חכם יותר. הוא כואב בדיוק כמו פעם, המניאק.

לבלוג של נעמה תורן

צילום:

http://www.flickr.com/photos/jinterwas/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית Betty 26/01/2011

    אני אמנם במקום אחר בחיים, עדיין לא אם ועם פחות אחראיות, אבל התחושות שתיארת מאוד מוכרות לי. לב שבור, חרדה, סמינר ופרויקט גמר, עבודה …
    קראתי והזדהתי. ונראה לי שהלב תמיד מורגש כמו בגיל 15. אולי זה טוב שכך.

בחזרה למעלה