לא לשידור

הייתי חולה, נשכבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה. כשכיביתי אותה הייתי חולה עוד יותר

24/01/2011
לימור שיפוני קבלו עדכונים מלימור
  • RSS
» שלטי טלוויזיה. צילום: PHOTOEXPRESS

בערב שישי האחרון, אולי בגלל שאני חולה – ראיתי טלוויזיה. כבר מזמן החלטתי שמלבד תכניות תיעודיות, הפקות מקור (רצוי אבל לא רק של ה BBC) ותכניות ילדים ישנות אין לי מה לראות שם, אבל איכשהו הפעם, בגלל החום כנראה, נשמט לי השומר בלי שאשים לב. מהרגע בו הסתיימה תכנית החדשות התדרדר המצב מדחי אל דחי ועד לרגע זה אין לי מושג מה בדיוק קרה. כלומר, מדוע קיים מוסד כזה, טלוויזיה, אם מה שרואים בו זה מה שראיתי. אולי אצלכם רואים משהו אחר, אבל כאן זה עובד כך:

תכנית בידור עברית – מה שאמור להיות תכנית שנונה בהפקת מיטב הלא יודעת מה, הוא אוסף דאחקות דחוקות שכדי לנסות ולהבין מדוע הן מצחיקות מישהו התאמצתי להניח בצד את כל העקרונות החברתיים, המשפחתיים והאישיים שלי, להעלות את החום בעוד מעלה כדי שאהיה ממש סמרטוט ולשחרר את בית החזה מכיווצי השפעת כדי לאפשר השמעת נהמות רדודות, מה שלא הצליח לי כי לא היה מספיק גירוי.

ילד כאפות על המסך

אחר-כך קיבלנו משהו שלפי הכותרת התחייב להיות טלוויזיה במיטבה. את הבדיחה שבכותרת דווקא הבנתי אבל מה שלא התברג לי היה הסיבה לבזבוז זמן מסך יקר על תופעות שבמקרה הרע נשכחו אצל רובנו בשלב האנאלי בהתפתחות, במקרה הטוב מוקדם יותר. לא הבנתי מה כל-כך "במיטב" להתנהג כמו ילד כאפות בפריים-טיים ועוד לעשות את זה בכוונה תחילה בתוספת שפת-גוף שאין לאף אדם ללא קשר למצבו, אלא אם מישהו אמר לו שזה יוסיף לו נקודות. גם אז הייתי שוקלת שוב אם להאמין למישהו הזה, כי זה נראה רע.

הכבלים- דם, סחי ועושר אגדי

באין מושיע בעניין התכניות העבריות עברנו לכבלים. חיפשנו סרט סביר לבהות בו אבל התקשינו לאתר נקודה בטוחה לעמוד בה בין תמונות של זומבי מזנק על חשפנית ומוצץ לה את הדם מהעורק הראשי, מאפיונר סיני המשסף את צוואר קורבנותיו החפים מפשע באבחת אולר תוך שהוא מנסה להחזיר אליו את בתו בת ה 14 שגם לה הוא התכוון להעניק את אותו טיפול, מכות-רצח בכל מיני סגנונות ללא הבדל דת גזע ומין, טונות של יריות, נהרות דם יזע ודמעות, רמאות, בגידה וסתם סחי-אנושי מכל מני סוגים על רקע נופים מרהיבים ועושר אגדי.

בכל זפזופ נאלצנו לעבור איכשהו גם דרך מסך שהיה קשור ב"אח הגדול" שהיא תכנית מוחרמת בעליל מבחינתי. לא שאני לא מבינה את הקטע וההסבר ה"פסיכולוגי" לנהיית הצופים אחרי התכנית, אני פשוט מבינה אותו טוב מדי וזה עושה לי בחילה. בשלב מסוים, גם כבודו שיש לו קיבה הרבה פחות רגישה משלי אמר, "טוב, זו באמת הגזמה פראית". עברנו להסתכל זה על זו ונהיה הרבה יותר מעניין. הנה לכם רעיון לפעילות מומלצת ואתם אפילו לא צריכים לטרוח להודות לי על הטיפ.

לרבים מדי זה לא מפריע

מאוחר יותר שקעתי לתוך דמדומי החום הגבוה ובתוכם ניסיתי להבין מה כל-כך מכעיס אותי בזה, אבל במובן העמוק של המכעיס, כי סיבות שטחיות יש הרבה גם כך. מכעיס אחד הוא הפער העצום שיש בין מה שהייתי רוצה לראות לבין מה שמראים לי. מי מייצר ערימות של סרטים שגורמים לכזה דיסוננס אצל צופים? יכול להיות שחטפו אותנו? ומי מחליט לשדר אותם? ומפחידה ממש היא העובדה שיש צופים רבים שסרטים כאלה לא יוצרים אצלם דיסוננס. מה שמכעיס אותי לגלות הוא שמישהו עשה עליהם עבודת הנדסה טובה ושמבחינתם זו כבר המציאות שגולשת, אם לא שמתם לב, מהמסכים לתוך הבתים שלנו.

>> מתוך הבלוג של לימור שיפוני
צילום: photoexpress.com




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה