האישה החרדית שכתבה רומן אירוטי

החברה החרדית הגעילה אותה, והעולם החילוני התגלה לה כמאורת טורפים גסה. בספרה ''הצדפה'', מתארת אן ג'ייקובסון (שם בדוי) את חיבוטי הנפש שעברה, לצד הרפתקאות מיניות סוערות

11/08/2015
אן ג'ייקובסון קבלו עדכונים מאן ג'ייקובסון
  • בדואר
  • RSS

הצדפה. אן ג'ייקבסון

כמה קוראות וקוראים של הספר כתבו אליי וסיפרו שגם הם חיים בחברה חסידית או חרדית (בהרבה בתים יש מחשב מוסתר עם אינטרנט) ומתגעגעים לצאת אל החברה החילונית. הם בטוחים שגם אני ככה. זה נכון אבל לא לגמרי. אני חיה בחברה החרדית כי רק שם הילדים שלי יקבלו חינוך ומסגרות ואני אוכל איכשהו להתקיים ולקיים אותם מהבטחת הכנסה וקצת גמ"ח (גמילות חסדים) של אנשים טובים (כתבתי על זה. תוכלו למצוא בבלוג שלי).

אבל כמו שאתם מתארים לעצמכם אני לא אוהבת את החברה הזאת, אפילו מתעבת אותה. נכון, הם לא יתנו לאף אחד חלש ליפול, אבל גם יתערבו לכם בכל ענייני החיים. מה תאכלו (את זה אתם יודעים), איך תשטפו כלים, איך ומתי תקיימו יחסי מין, מה תלבשו, והכי מפריע לי: איך תתיחסו לבעלי חיים (אני מאוד בודדה ורוצה כלב. מאוד רוצה. אבל כלב הוא מוקצה, בעיקר בשבת אבל לא רק, והשכנים שלי, שהם אנשים טובים, וגם הילדים שלי, יכעסו אם ייכנס כלב לבניין).

אבל כמו שהעולם שבו אני חיה מגעיל אותי, גם העולם החילוני לא ממש מושך אותי. הייתי שם ומשהו במה שעברתי, עם כל החוויות המיניות והרגשיות, המשברים ורגעי הפחד (את רובם תיארתי בספר) – גורם לי רתיעה.

אני לא רוצה לספר את הסוף של הספר, כדי  לא לקלקל למי שעוד לא קרא, אבל גם שם נרמז שהחברה החילונית, כמה שהיא נראית פתוחה, בעצם סגורה בפני נשים כמוני. ניסיתי. הייתי רעבה לאהבה. רציתי מישהו שיאמר לי מילים טובות, שילטף ויחבק אותי. פגשתי גברים, ניסיתי להיות אתם אבל כולם רק רצו לזיין אותי וללכת לאישה הבאה.

כן, אני לא מתביישת לומר את המילה כי זה בדיוק מה שהם רצו. ודתייה שעוד זוכרת מה אסור לעשות ומצד שני עושה במיטה הכול – רק מושכת אותם יותר. מדליקה קוראים לזה.

לא היה לי לאן ללכת, אז חזרתי לחברה החרדית בשביל להתקיים והתחלתי לכתוב את כל מה שעבר עליי בשביל לחיות. חייתי בתוך הדברים שכתבתי. לא בחברה החילונית, לא בחברה החרדית אלא על הנייר, בתוך המלים שלי.

לא ידעתי מה יקרה ומה אעשה איתן, אבל האמנתי שהגורל (לא אלוהים. הוא לא קיים) ינחה אותי כמו שאיפשר לי לברוח מהאיש שאהבתי לפני שהאישה שאיתו תהרוג אותי (גם את זה תוכלו לקרוא בספר). ככה הגעתי לחנות הספרים המשומשים של ראובן (זה לא השם שלו כמובן) וראיתי את הספר של אמנון ז'קונט והחלטתי אני חייבת לספר את הסיפור שלי והוא יהיה האיש שיכתוב אותו. הוא סרב. אני התחננתי והכול כבר נכתב בבלוג שלי.

אז הספר יצא, ומה עכשיו?

אני לא יודעת. אולי עוד ספר על המשך החיים שלי, שגם היו סוערים, עד שהגעתי לקהילה הזאת שאימצה אותי. אולי לא. אולי אני סתם אחיה ואגדל את הילדים שלי (שאני אוהבת. באמת אוהבת, אבל הם לא מספיקים), אולי פעם גם יתגשם החלום שלי: לגור במקום ירוק ירוק, שבו אני יכולה ללכת איך שאני רוצה ולאן שאני רוצה, ולגדל את הילדים בלי לשקר להם, ולגלוש באינטרנט בלי להחביא את הטלפון במגירה הכי מסריחה בבית, מלאה בנעליים ישנות שאף אחד לא נועל אבל לא זורקים בגלל "בל תשחית". בקיצור, אני רוצה אוויר. אני זקוקה לאוויר. אני אמות בלי אויר. מי יתן לי אוויר?

מאחורי שמה של כותבת הרומן "הצדפה" מסתתרת אישה דתייה החרדה מפני חשיפה. את הרומן שיוצא במהדורה דיגיטלית בלבד תרגם וערך אמנון ז'קונט, והוא מבוסס במידה רבה על המאורעות שהכותבת חוותה, בנוסף לתיאור מפורט של הרפתקאותיה המיניות והרגשיות.

הספר יצא בהוצאת הספרים האלקטרוניים ePublish. ניתן להשיג את הספר (212 עמודים) בגרסה הדיגיטלית בחנויות ספרים דיגיטליים ברשת ובאתר אינדיבוק

הצדפה. אן ג'ייקבסון




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה