החוש השישי

כמה ימים אחרי גיל שלושים הוא נסע ברכבת, ופתאום מישהו טרף את כל הקלפים והחיים לא נראו עוד כמו קודם

20/01/2011
הילה אלפרט קבלו עדכונים מהילה
  • RSS
» הילה אלפרט. צילום: טל אטרקצי

כשהגיעו דרומית לחוף נהריה היא הורידה אותו מהאוטו, אמרה לו באנגלית שילך למצוא את עצמו. הוא חשב שהיא יפה, יפה מאוד. אולי היה מעדיף להמשיך לנסוע איתה עוד אבל הסיפור של רועי המשיך הלאה, בקצב שתוכנן עבורו, לכיוון קבוצת דייגים וממנה לאיש בודד אחד שהגיע מהכביש והתחיל לדבר איתו. שיחה בארבע עיניים חמושות במשקפיי שמש. רק בחוף אכזיב, כשישבו לשתות משהו, הסתבר לו שהאיש שנשלח להראות לו דברים הוא עיוור.

הפתק

בשבע בבוקר רועי עלה עם אחיו לרכבת מתל אביב לנהריה. כמה דקות אחרי שהתחילה הנסיעה נעלם האח והשאיר אחריו פתק שהודיע לו שמרגע זה רועי הוא סוכן- ושלח אותו לחפש המשך הוראות בקרון הצפוני. על הדלת היה עוד פתק עם חידה, כתובת ג'ימייל, והוראות כניסה דרך הסלולארי שלו. כשחזר למקום חיכה לו עיתון וזוג אזניות. רועי פתר את החידה, מי שחיבר אותה ידע היטב שהוא הוכשר למבצעים כאלה. התשובה הייתה שם המצלמה הראשונה שניתנה לו בחיים.

התן

הוא נכנס למייל, הרכיב את האזניות. חיכתה לו שם הפתיחה של הסרט על קרלוס התן. היצירה של אוליביה אסיאס על ארכי טרוריסט בין לאומי, שכיר חרב אכזר וכובש נשים, אידיאליסט ואופורטוניסט. מקסים ומפחיד. הרכבת המשיכה הלאה. חייל שעקב אחרי רועי דחף לו מצלמה חד פעמית. "צלם את הזמן", אמר לו ונעלם. לסלולארי הגיעה הודעה. הוא צריך לרדת במוצקין. שם, ביציאה מהתחנה, חיכה לו אופנוען רכוב על הארלי דיוידסון. רועי עלה עליו מיד. ה-SMS הורה לו בפירוש לחפש את מר הארלי. הם לא החליפו מילה. רק נסעו עד שהגיעו לקיבוץ לוחמי הגיטאות.

הסרט

השותק הצביע לכיוון של דירה אחת. רועי התקרב, הדלת הייתה פתוחה ועל הפלזמה סרט. הסיפור של קרלוס המשיך. האיש הטיל אימה על העולם בשנות ה-70 וה-80, נולד בוונצואלה והגיע לאירופה. מבקרי הקולנוע לא אהבו את הסרט. אמרו שהדיאלוגים שטחיים, שזה פספוס אמיתי של דמות מרתקת, אבל מי שביים את היום של רועי ידע שהוא אהב את הסרט כמו שידע שהוא צמא למפגש עם עצמו.

החטיפה

זה מה שהאנשים האלה עושים. עם הזמנת העבודה, חודשים לפני מועד ההוצאה לפועל, הם חוקרים את הקרובים לבעל השמחה. מבררים איך הוא אוהב את הקפה שלו, באיזו טמפרטורה וכמה סוכר, ממה הוא מפחד ולמי הוא מתגעגע. מה היה רוצה רק לעצמו והוא מתבייש לבקש. מה היה רוצה להכיר בתוכו והוא חושש. ברקע- שנת 1975. קרלוס התן בן 26, חוטף את שרי אופ"ק. בלוחמי הגיטאות, 2010, רועי כמה ימים אחרי גיל 30. הוא לא נוגע בסנדוויצ'ים שהושארו עבורו גם את הסרט הוא ראה כבר מספיק פעמים. רועי, עם רקע בשירותי הביטחון הופך את הדירה, מחפש רמזים.כמה שעות אחרי זה יבין שהספר על עליזה בארץ הפלאות לא הונח שם במקרה.

הבחורה

ואז הגיע הטלפון. בחורה דוברת אנגלית אמרה לו שיצא. חיכתה לו במכונית. ברדיו מוזיקה לא עוצרת והיא יפה, לא מדברת ואצלו האדרנלין מתופף. במצוותה הוא ממשיך לאורך הים לחפש את עצמו, לפגישה המרתקת עם איש שחי חצי שנה בארץ חצי שנה בחו"ל, מטפל ושחקן, וכשסיימו לטפס על סלעים ולדבר מילים שמחטטות בפנים והאיש הוציא מקל נחייה והעביר אותו לידיים של עליזה. הם הלכו לאכול צהריים, הכינה לו משהו בטבע. בתחנת הדלק התפתח ריב. עליזה ומדריך טיולים צעקו אחד על השנייה. משהו שקשור לתור. גם זה היה מבוים. רועי ממשיך עם האיש שלוקח אותו לתצפית על גבול הארץ, בדרך הם אוספים זוג טרמפיסטים, שני צעירים שזוחפים את החבורה לשיחה, ענייני מודיעין, גבולות, מלחמה ושלום. כולם שתולים. רועי הוא מייקל דאגלס בסרט "המשחק" והם הניצבים הלוחצים על כפתורי נפשו, מגרים, מעוררים ומרגשים.

מגדת העתידות

אחר כך הוא נכנס אל היער, אני כבר לא זוכרת מי שלח אותו או מה בדיוק  היה הסדר, אבל היו שם חיצים וצילומים מראשית דרכו כצלם עיתונות שלקחו אותו אל אישה שגילתה לו עתידות טופפות לקראתו. אחרי זה לקחה אותו לצימר שם היו בגדים שלו וכלי רחצה שמישהו הוציא מהאמבטיה שלו. אישה אחרת עיסתה לו את כל הגוף וכנשטף מיומו באה עליזה ובידיים שלה כרטיס אחד מנהריה לתל אביב. בקריות עלה אחיו ואיתו אימא ואבא לקחו אותו לארוחת ערב.

זה הסיפור של היום שלי, אמר לי רועי, סיפרתי לך את כולו אבל לא סיפרתי כלום. קשה להסביר את הימים האלה. כי הכל קורה בפנים. בתוך הנשמה של הבנאדם.

המוח מאחורי הכל

"החוש השישי", ככה נקראת החברה שהקים דורון לביא ופועלת כבר 3.5 שנים. סיפר לי עליה חיים פרשטיין, אחרי שנשכר להיות חלק מיומה של אישה בסביבות גיל החמישים. אמר לי שהיו לה דמעות בעיניים כשרקדה את עצמה לעצמה בזרועות שלו. סיפרה לו שהיום שלה התחיל כשמכונית חתכה אותה וכשעצרה לריב עם הנהג יצא משם החבר הראשון שלה מהיסודי.

"צירופי מקרים"  זו הרקמה עליה עובדים אנשי החוש השישי, מאבחנים, שחקנים, מטפלים ומדריכים שמשכילים לייצר מקריות מבוימת היטב. רצף בלתי נשכח המחפש את מגרש המשחקים העמוק ביותר בנפשו של האדם.

בדרך כלל מביאים אותם לימי הולדת או לימי נישואין. הפעילות יכולה לקחת מספר שעות או מספר ימים. הכל תלוי בהזמנה. וכמה זה עולה, אני שואלת את מיכל נאור העומדת בראש החברה. "בכל מקרה לא מדובר במתנה זולה", היא עונה,  אבל המחיר לגמרי תלוי בסוג הפעילות, באורכה ובכמות האנשים הלוקחים חלק במימוש שלה.

>> לאתר החוש השישי

>> מתוך הבלוג של הילה אלפרט




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה