רצח שירה בנקי: איפה זעקת הרחוב החרדי?

"מה, אף אחד כאן בשכונה החרדית לא שמע? איפה המיקרופון שיכריז בקול נכאים שהנערה החשובה מרת שירה בנקי הי״ד תובא למנוחות?" מרלין וניג שואלת את החברה ממנה היא באה כמה שאלות קשות

03/08/2015
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

עצרת הזדהות אחרי רצח שירה בנקי במצעד הגאווה. צילום: גטי אימג'ס

אז כיבו את האורות והמזגנים כבר לא פועלים ומה עוד יכול לזעזע את הלב השבור הזה?

 אני שונאת לכתוב סטטוסים על גלים ותדרים כמו תופסת טרמפ על מה שנאמר סביבי, אבל בגלל שלא שמעתי את מה שרציתי לשמוע מצד חובשי המגבעת, אני כותבת: טאטע - זה לא פייר שהיא מתה. והאדם שאחראי לזה הוא לא רק רוצח, בלקסיקון שלי הייתי מוסיפה גם מניאק שלא שמר נגיעה ולא על קדושת העינים.

 יופי של פנאט. יש כאן נורה אדומה שצריכה להידלק סביבי בהיסטריה אבל משום מה היא אפילו לא מהבהבת--- מה, אף אחד כאן בשכונה החרדית לא שמע?

 איפה המיקרופון שיכריז בקול נכאים שהנערה החשובה מרת שירה בנקי הי״ד תובא למנוחות? איפה הפשקווילים שירטיבו את האבנים הירושלמיות בזעם ויכריזו על מישהו שחשב שהוא הסנהדרין, שתפס פיקוד של אלוהים, שרצח בדם קר נערה חפה מפשע. איפה הפשקווילים שיכריזו על הרוצח כסוטה רוח.

ההבדל בין התורה והאמת, לבין אלו שחושבים שהם הדוברים של אלוהים, גדול כל כך. ההבדל בין קידוש ה׳ לחילול ה׳ דק כחוט השערה, ואנשים טיפשים כל כך. הצילו.

 וזו הצרה העיקרית כאן. אבל נעזוב אחרים. מבחינתי, מזל שאני כאן. כי כל עוד אני כאן, אשתדל להיות הנורה המהבהבת שוב ושוב. כן, למורת רוחם של אלו ששותקים עכשיו. שטומנים ראשם בחול במקום להעביר מסר מחנך, לקח ציבורי ואחריות לצו האלוקי ״ובחרת בחיים״.

>> באותו נושא: מרליו וניג על שני העולמות המנוגדים שמרכיבים את חייה

>> באותו נושא: כבר התרגלנו לשלוח ילדים למוות מיותר

 האימה הזו במרחבים בהם קיצוניים דתיים בני כל הדתות מפרים את האיזון לא זרה לי. האיומים כבר עפו לי כמו סכינים מעל הראש ולמדתי היטב, שהמרחב החרדי בטוח רק למי ששותק. הוא לא בטוח לאחרים.

 אבל מכאן, במרחב הזה, אני בוחרת לא לשתוק. לסמן שינוי. לפתוח לב חרדי אחד וחילוני אחד ועוד לב - שלא זה ולא זה. כי האטימות הזו חייבת להסתיים. משהו כאן יצא מאיזון וכולנו קצת אשמים.

 אני לא רוצה שהקודים החברתיים ששולטים כאן ינצחו אותי כאישה. לא רוצה להרגיש שאם הייתי גבר היה לי קל עכשיו להתפרץ לחצרות של גדולי ישראל, לעשות בלגן ולזעוק לשמיים.

 טכנית היה לי קל, אבל את הרעש אני אעשה איפה שרק אפשר ואם צריך, הפייסבוק תהפוך לחצר וארחיב עוד ועוד את המעגלים סביבי עד שמשהו בסוף יזוז. פתאום זה יקרה.

 אם להודות על האמת, אני רואה את זה קורה בתרבות. משהו נמס שם אצל חלק מהעסקנים שעברו איתי כברת דרך. וטלטלות וגם הרבה קרבות. עכשיו הגיע הזמן שגם התפיסה האקטיביסטית תשתנה.

נחצה כאן גבול ברור, בוטה, שחייב להפוך את האדישות, וההסתגרות והפחד, לאכפתיות, חמלה והקרבה הדדית. הגיע הזמן לתנועה. והנה, מזל! אצלי לפחות, הנורה חזרה להבהב.

צילום: ליאור מזרחי / גטי אימג'ס




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה