המבקרת, לאיזה סרט כדאי ללכת?

מרלין וניג, מבקרת הקולנוע של סלונה, וליאור אלפנט, סטודנטית למגדר ואקטיביסטית תרבותית, נחושות בדעתן להנכיח גם את קולן של נשים בשדה הגברי של ביקורת הקולנוע. בינתיים אנחנו שמחות להודיע שנרשמת תזוזה בזירה

02/08/2015
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

 מרלין וניג ו ליאור אלפנט

התודעה שנרקמה במפגש שלי עם הקולנוע בסבב הנוכחי, היתה מטבע הדברים תודעה נשית כי אני בתחום המחקר של הקולנוע החרדי הנשי ובמהלך שנות המחקר על הרצף, למדתי דבר או שניים על אינטימיות, סטריליות ופולשנות בימוי גברית.

לפני שהתחלתי לכתוב ביקורות קולנוע ניקרה בי השאלה: כיצד חושבים מבקרי קולנוע? בזמנו מספר מבקרי הקולנוע הגברים היה גדול יותר והם קיבלו במות בולטות יותר כש-שימו לב לרשימה הבאה ותנסו לחשוב מתי בפעם האחרונה פגשתם את השמות האלו מצוטטים כסלוגנים על פוסטר של סרט: אורי קליין, מאיר שניצר, ניסים דיין, יאיר רוה, גידי אורשר, נחום מוכיח, אבנר שביט, דורון פישלר ויכולתי להוסיף לזה עוד עשירייה פותחת וגברית בכיף.

מבקרות הקולנוע היחידות שנתקלתי בהן או בשמן באותה תקופה (וזה היה בעיקר בווירטואלי) הן מבקרות הקולנוע יעל שוב (טיים אאוט ת"א) ונטע אלכסנדר (הארץ). אז בואו נשווה מה קרה כאן בתודעה של ביקורת הקולנוע מאז אותה נקודת מפגש צורמת וצורבת בה גיליתי שלאישה שחוזרת לקולנוע, אין כמעט מקום בביקורת הקולנוע בישראל ושלכאורה נגזר עלי כאישה להישמע בעיקר לטעמם וקולם של גברים.

תחנה ראשונה: לא רק לי זה מפריע

ככל שהעמקתי בעניין גיליתי יותר ויותר נשים שמצבה של ביקורת הקולנוע כפי שהוא מפריע להן, אבל רובן נכנעות לתכתיב : "גברים מובילי דעה" או "אל קובעי ה'מה נחשב' ראוי להתחנף, בעיניהם ראוי למצוא חן". "הם החזקים" - היו המסרים שקיבלתי באופן ישיר או עקיף ברוב מוקדי השיח. בסבב הראשון גייסתי 10 נשים מוכשרות משדות התרבות שהסכימו שנתאגד לפורום כתיבת ביקורות (ביניהן ניתן לציין את רוני הלפרן, נירית אנדרמן, שהרה בלאו וקרן ידעיה) אבל לא מצאנו "בית" לכתיבה. בהמשך ציפור קטנה לחשה לי כי לפורום הקולנועניות יש גם חלום דומה. ואז פגשתי את לימור פינחסוב וליאור אלפנט וביחד הקמנו את אתר "המבקרות" שנועד בעיקר להנכיח בשדה את הביקורת הנשית, ובו נקבעה איכות הסרטים המבוקרים על פי כוכבים, וגם על פי מבחן בכדל.

תחנה שנייה: ללמוד מה זה מבחן בכדל

מבחן בכדל מנסה לענות על שלוש שאלות, ביחס לסרטים:

1. האם יש בסרט שתי נשים או יותר?

2. האם הן מדברות זו עם זו?

3. אם כן, האם הן מדברות על משהו מלבד “גבר”?

המבחן הומצא ב- 1985 כקומיקס על ידי אליסון בכדל והתייחס לשאלה האם יש ייצוג לנשים בסרט. מהר מאוד התעורר דיון פורה סביב רלבנטיות המבחן ואני ממליצה לקרוא את מאמרו של מבקר הקולנוע, ד”ר פבלו אוטין, ששופך אור חדש ומעורר את שאלת הרלבנטיות של מבחן “בכדל”.

עם הזמן צמחה בי ההבנה שמבחן בכדל הוא לא בהכרח פרספקטיבה פמיניסטית לסרט. הטענה לדוגמא, ששתי נשים שמדברות זו עם זו הוא אומדן פמיניסטי היא טענה מוטעית והרחבתי על זה כאן בסלונה לפני כשנתיים.

אלפנט סבורה אחרת: "מבחן בכדל הוא מבחן סופר חשוב בעיני, אבל הוא רק בוחן ייצוג, הוא לא בוחן שום דבר אחר וחשוב מאוד להבין את זה. מצד שני, אני לא חושבת שאפשר לבחון משהו יותר גדול מייצוגים, כי כל מה שלא קשור בזה הוא כבר עניין של דעה. את יכולה לחשוב שמשהו הוא פמינסטי ואני לא אסכים איתך, אז איך ניצור מבחן כזה? בכדל הוא מבחן הכי נייטרלי שיש. שלוש עובדות. זהו. אנשים מפחדים ממנו רק כי מפחיד אותם לגלות שהסרט שלהם לא עובר, ואז הם צריכים לעשות חושבים עם עצמם. למרות שלרוב הם לא עושים, כי כאמור, לא אכפת להם. הרי אם היה אכפת להם הסרטים שלהם לא היו נראים ככה מראש".

תחנה שלישית: להבין למה זה חשוב

במידה רבה אפשר לומר שהמפגש עם ליאור אלפנט היה מפגש מכונן. היא חכמה, היא יפה, היא לסבית והיא לא דופקת חשבון. היא יכלה להכיל את החרדיות שלי בלי להיכנס לפאניקה או לראות בי את אימת הצנזורה. אלפנט היתה כתובת הכרחית גם בהמשך כשיחד חברנו ונרתמנו להקמת "טבלת המבקרות של ישראל" יוזמה שאלמלא נוכחותה לא היתה יוצאת לפועל. כששימו לב מה קורה היום: למעלה מעשר (טפו, טפו, טפו) נשים שהן מבקרות קולנוע פעילות.

אלפנט, 34 היא סטודנטית לתואר שני בלימודי מגדר באונ' ת"א וידועה כאקטיביסטית תרבותית.

- מה כ"כ חשוב באתר ובטבלה?

"השיח הקולנועי בישראל מורכב רובו מגברים. גברים כותבים בכל המקומות ה"נחשבים", הם מדברים בטלוויזיה, הם נמצאים בכל מקום ומהווים את ההגמוניה התרבותית בכל מה שקשור לדיבור על קולנוע (וזה בכלל בלי להתחיל לדבר על מה שקורה בתעשייה עצמה). יש נשים שמבקרות קולנוע והן חשובות מאוד, אבל הן לא מקבלות בעיני את המקום המגיע להן או את ההכרה המגיעה להן. נשים לא נמצאות בשיח, וכשהן יחד עם גברים הם נוטים להאפיל עליהן ולהדיר אותן - אז צריך לתת להן את המקום שלהן, לא רק בעשייה, גם בכתיבה. בנוסף אני חושבת שכל העניין הזה של 'מבקרי קולנוע' הוא מנופח מדי. אני ממש מעדיפה את השימוש במושג אחר – 'צופות פעילות'. זה נראה לי הרבה יותר נכון ופחות מתנשא".

"ביוזמה הראשונה הרבה מאוד גברים מיד התגוננו ואמרו - מה זה, מי צריך את זה. לא היה טור של ממוצע אז הם אמרו על העמודה של יעל שוב (שהיתה העמודה האחרונה) שהממוצע שלה לא נכון. זה כמובן שטויות, הם אפילו לא הסתכלו, כי אם היו מסתכלים היו רואים שאין ממוצע. אז הבנתי שהם סתם רוצים להתלונן כי כנראה נפגע להם משהו באגו. רוב המתלוננים לא הצליחו להבין שלא מדובר בטבלה שתחליף את הטבלאות האחרות, אלא בכזו שנמצאת בנוסף, לתת עוד נקודת מבט, לא לבטל אחרת. היו גם כמה גברים שפרגנו, אבל הם היו מעטים מאוד, הנשים, לעומת זאת, שמחו ממש וחשבו שהגיע הזמן".

תחנה רביעית: כוכבי בכדל - הטבלה השנייה בעולם אחרי שבדיה

"בשבוע שעבר עלתה הטבלה החדשה עם מבחן בכדל בתוכה. חוץ מבשוודיה, ישראל היא כרגע המדינה היחידה שבודקת המבחן הזה בתוך טבלת מבקרות על טהרת הנשים. לגבי שוודיה - כל הזמן חשבתי שחסר משהו בטבלה, ולא ידעתי בדיוק מה. ואז שמעתי הרצאה של ענת שפרלינג המדהימה והיא אמרה שיש טבלה בשוודיה שבודקת בכדל וחשבתי שזה גאוני, וגם כל כך פשוט... אז הנה".

אלפנט מציינת כי "בפעם השניה של הטבלה עם מבחן בכדל, היו תגובות ממש ממש טובות מצד הנשים - ולא ראיתי אף תגובה מצד אף גבר. אפילו לא אחת. מצד שני, אולי פשוט לא אכפת להם. לא כ"כ אכפת לי".

תחנה חמישית: בדרך להגשמת הפנטזיות

"בפנטזיה שלי, טבלאות המבקרים וגם המבקרות ייעלמו מהעולם, ואיתן גם תחרויות סרטים בהם גברים מעונבים מעניקים פרסים אחד לשני ומחייכים אחד לשני בצביעות. במציאות האוטופית הזו, כאשר הקולנוע יהפוך למקום שאינו פועל בצורה היררכית, לא תהיה חשיבות גם למעמדה המקצועי של מבקרת או מבקר הקולנוע, וכל אחת מאיתנו תקבל את ההזדמנות לחוות את דעתה בצורה פומבית בלי צורך לשלוח את קורות חייה בשלושה העתקים לפני שתקבל אישור מבעלי הכוח לעשות זאת. בשנת 2015 זו אינה פנטזיה בלבד, וניתן לראות את זה קורה כל יום בפייסבוק, ברשתות חברתיות אחרות ובכלל באינטרנט, ולכן אני מאמינה שהיום בו ייעלמו הטבלאות אינו רחוק. עם זאת, ייתכן כי התחרויות והפרסים לא ייעלמו לעולם, ואיאלץ לחיות עם זה, ולהמשיך לעבוד על מנת שגם כשזה קורה, יהיה לנשים כמה שיותר מקום ואפשרות להשתתף בחגיגה".

"אני רוצה עולם שבו נשים מקבלות הזדמנויות בצורה שווה לגברים, שאני לא צריכה להסביר לאנשים למה צריך ייצוג שוויוני, ואני לא צריכה להילחם על המקום של נשים (ומיעוטים אחרים) בעולם הזה" מסכמת אלפנט.

תחנה שישית: סלונה מגשימה לי את הפנטזיה עם מבחן מרלנה

למבחן שעזר לי לנסח חוקר הקולנוע ד"ר פבלו אוטין קראנו על שם מהשיר “marlena on the wall” של סוזן וגה ומתוך קונוטציה ברורה לשמי. במבחן, מלבד לביקורת הרגילה, ניסנו להציע פרשנות אישית-נשית ולהציע לבחון יצירות בכלל וקולנוע בפרט מתוך פרמטרים שוויוניים לייצוג האישה ביצירה:

השאלות המשותפות ששאלנו הן:

1. האם ביחס לתקופה/תרבות הסרט נותן ביטוי מילולי/רוחני לדמויות נשיות? האם ביטוי זה של נשים נעשה מתוך “שחרור” או באופן מאולץ?

2. האם סצנות דחוסות מובילות דמויות נשיות להגיב באופן נועז/חופשי/משוחרר?

4. האם האסתטיקה הנשית בסרט מיוצג באופן נוכח, מכבד ומנומק? או למטרת העשרה ובאופן פלקטי על מנת ליצור גירוי מיני ללא שום נימוק?

5. מהי טיב הנשיות בתוך מערכות היחסים (שווה לגבר או מתגוננת, מנוצלת, מושפלת)?

הפרמטרים השתקפו בציון עובר מינוס, עובר ועובר פלוס. המטרה היתה שהמבחן יתלווה לביקורות הקולנוע והאמנות בכלל ויציע לקוראים/ות לחשוב פעמיים אם לשתף פעולה ולשלם על קניין רוחני שמעליב או פוגע בייצוג הנשי.

בפרספקטיבה לאחור, השאלות האישיות ששאלתי את עצמי כמבקרת (ואפילו פבלו לא יודע עליהן):

  1. האם אני מוצאת את עצמי בגוף/דמות האישה שלפני? אם כן איך ועד כמה
  2. האם האישה שלפני עוזרת לי להגיע אל עצמי (או משקרת לי, יוצרת דמות בלתי מושגת שמערערת את מקומי?)
  3. האם האישה שלפני מאתגרת אותי? מעוררת השראה? מחשבה? או מרוקנת, מחבלת וסתמית.
  4. מה טיב מערכות היחסים של הדמות שלפני: מערכת היחסים הרומנטית שלה מייצגת? האם היא מעמיקה בקשרים או שטחית ולבנה? מה היא מייצגת וכיצד זה עובר ומצליח להגיע אלי
  5. ושאלת המיליון דולר: האם הדמות שלפני נשית? ומה זה נשית? ואם כן, למה אני מגדירה את זה ככה? מה זה עושה לי?

ובנימה אישית: ללכת לקולנוע בשלג, ב-01:00 בלילה

אנסה לתאר כאן בקצרה את הפעמים הראשונות שכתבתי כאישה חרדית ביקורת על סרט לא חרדי: הייתי כותבת בלילה. זה היה בדרך כלל אחרי יום ארוך ועמוס בשלל התרחשויות ואתגרים.

אישה אחרת היתה מתעלפת על המיטה גג ב 22:00 אבל אני בשעה הזו רצתי לקולנוע, חוצה את קו ההפרדה מהשכונה החרדית בה אני מתגוררת לאמנות האהובה עלי.

בשעה 01:00 הייתי מתיישבת לכתוב, משהה על המחשב ומשגרת בסביבות 07:00 את הטקסט - בהתחלה לאתר ״המבקרות״ ובהמשך ל״סלונה״.

ההתחלה היתה קשה. הייתי מתעוררת עייפה, לעיתים רדופת בלהות מסרט לא טוב ובהמשך מתפקדת בחברה החרדית, כאם בישראל שאחריות הפרנסה מוטלת על כתפיה. הייתי רואה יותר סרטים מאלו שכתבתי עליהם ותמיד הרגשתי ב״פיגור״ כי כל הקרנות העיתונאים היו (ועדיין) בתל אביב.

אף אחד לא הבין מה המשמעות של אחת כמוני בזירת המבקרים ונלחמתי על הרלבנטיות שלי כמעט מדי יום. החרדים המעטים שקראו אותי און ליין חשבו ש״ירדתי״ חלילה מהדרך והחילונים שקראו אותי, קראו לפני זה את שלל האופציות של הביקורות האטרקטיביות (ואולי גם חשבו בסתר ליבם למה צריך עוד אחת...)

המקום הזה של להיות לבד בסרט, בלילה, בכל תנאי מזג האוויר (כולל שלגים כבדים) אחרי יום עבודה במשרה מלאה - בבית ומחוצה לו, המקום הזה של לעמוד מנגד כשאף אחד לא חושב שזה חשוב ולא מאמין במה שאת עושה.

הלבד הזה כנגד כל הסיכויים ש״מייתרים״ אותך כשאת מחוץ ל״קליקה" שנפגשת בהקרנות התל אביביות, גרם לי להפעיל את הדמיון, ליצור עולם משלי ובהמשך, ביחד עם פורום הקולנועניות להירתם וליזום טבלת מבקרות.

כבר כמעט שלוש שנים אני כותבת ביקורות וזה מראה על התמדה ועל כך שמצאתי לזה את המשבצת במרוץ החיים שלי. החלטתי לכתוב את הפוסט הארוך הזה כי נתקלתי כאן הלילה בפייסבוק בטבלת המבקרים החדשה של ישראל.

חשבתי לעצמי מעוצבת יפה ואיזה יופי שהייצוג של הנשים בה גדל אבל במקביל גם לרגע, הלב שלי צבט. לא כי ציפיתי שייפנו אלי ולא פנו (כי זה בסדר, זו זכותם) אלא גם ובעיקר, כי ידעתי לפתע בברור שתמיד אסתכל על חלון הראווה הזה לא שייכת.

אני חושבת שבשנים האחרונות גיליתי שהתודעה היא כמו מרתף. חבויים בה השיגעונות, מסתתרים בה הדילמות והכי יפה שנגנזים בה הסודות והרגעים וגם האהבה שלא מצאה מנוח. משם אני כותבת. בחשיכה, בסוף היום. משם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה