כתבת לי "היי" – ועכשיו מה?

"אני לא כלבה מספיק להתעלם, ובוא נודה על האמת, אני איפשהו סקרנית מספיק בשביל לבדוק". מיומנה של רווקה לא קלילה בעליל בעידן הווירטואלי

29/07/2015
נגה גילעם קבלו עדכונים מנגה
  • RSS

אישה עם לפטופ. איור: שאטרסטוק

כיצור חומל, ורבלי ופוטוגני, ונתון לגחמות, ואהבות קצרות, ואהבות ארוכות, והתאהבויות חדשות לבקרים, וללילות, אני נהנית מהפלטפורמה הווירטוטקסטואלית עד חורמה.

מה נהנית? סוחטת כל טיפה של התעלות, כל טיפת התייעלות. אלה נוצות הטווס שלי, זה מבחן האישיות, זו  ההזדמנות הרב פעמית עד כדי משומשת להרשים.

אני משתפת את בוחריי בקורותיי, ומפרסמת לטובת חבריי את תמונותיי, ועושה בעיקר לביתי ואוהבת לחלום – בהקיץ כמובן – שהנסיך, אחד מיני אי אילו אבירים, בטח קורא אותי לפני השינה.

לא מזמן השתתפתי בסדנת אימון, ושם נתנו לי "ערך מוביל". ככה זה נקרא, לא המצאתי. כמו השערת האפס, מי זוכר מה זה השערת האפס באמת.

אז הערך המוביל שקיבלתי היה "תהיי קלה". תתחילי לחיות תחת ההנחה "אני קלילה". חשבי, החליטי ופעלי - כמו אדם נוצתי, את יודעת. מיסודו.

יופי, אמרתי לעצמי, אימא בטח תשמח.

אני, שהפעם האחרונה שבה הייתי קלילה הייתה ב-לעולם לא, אני, שבגן התווכחתי עם הגננת על זכותי לא להדביק, שבגיל 3 היו לי עקרונות ונקודת מבט על החיים, אני, נגה, לימים נג'י, ואז נוגסי, שבכיתה ח' דקלמתי את "רכבת העמק" (הקונדוקטור אומר שהיא רצה מהר ויש לה אלפיים שנות!), אני, שטום ווייטס בעורקיה, והדיכאון בעיניה הבורקות הוא הוא (!) התגלמותה של האסתטיקה.

"קלילות", גלגלתי את המילה על הלשון, איזה אפיל נפלא לרווקה!

גברים, הם בטח אוהבים קלילה!

העולם אוהב קלילה!

בואי כלה - קלה.

זה המדיום הווירטואלי הזה, בשילוב החיפוש הבלתי מתפשר הזה אחר – שלא נדע – אהבה, שמכופף את ידי הפנויה, זו שאינה מקלידה. אם פעם יכולתי להתבוסס איפשהו במופנמותי הוורבלית, רפונזל ביישנית וענוגה, היום הדבורה שמושכת אליה הכי הרבה סילאן (אני די בטוחה שהמצאתי פתגם) – היא זו העוקצת ביותר.

החדה ביותר.

זו שמדלגת בשדות הווירטואליים של העידן הטקסטואלי, שם נהרות הצ'אטים זורמים במשקל נוצת אווז פוכית – איך אני אוהבת חורף! – ומפזרת חיוכים לכל ה"היי" שבסביבה.

"היי" היא בהחלט מילה מספקת. "היי" היא ג'וקר. "היי" היא קלף. "היי" מחליף שיחה, אלטרנטיבה לשירה, מחולל ברברת האין ברירה. כתבת לי "היי" – ועכשיו מה?

אני לא כלבה מספיק להתעלם, ובוא נודה על האמת, אני איפשהו סקרנית מספיק בשביל לבדוק. אז כתבת לי,אז אפשר לחשוב מה אני כבר עושה, אז אני עונה. אני הכנפיים של הפיד, אני הטייטס הלבן מהפרסומות, אני הבחורה עם השיניים הבוהקות.

אני קלה.

איני כלה.

ו"היי" זו רק ההתחלה!

אמרו לי שלהוסיף סימן קריאה זה עליצות, זה ההיפך הגמור מהכובד של סימן השאלה.

ממש בדומה למה שנהוג לכנות החיים עצמם, גם במרחב הווירטואלי מגוון הבחורים, או גברים, או מזוקנים במקרה שלי, עניין של טעם לא של אפליה, הוא אינסופי; הם מתביישים, הם מעזים, הם ורבליים או מוגבלים, הם פונים ללב שלך, לאינטלקט, או לאיברים מחופצנים יותר. או פחות.

לחלקנו יש פחות מהאיברים המחופצנים יותר. שישה קשרים מפרידים בין שני אנשים? בפייסבוק זה בטוח פחות.

הפייסבוק הוא החיים, והעולם במה.

נגישות היא המילה.

אני קלילה! ונגישה! אני ההמולה שאחרי ההחרשה! אני הלימון שבכבישה! אני היא התקווה הקלושה!

רגע.

בעצם?

***

הרהור לסיום: אילו לרפונזל היה אינסטוש

כן, לפעמים אני אוהבת לרכוב על אופניים, שם בשקיעה, שם ליד הים, ולחלוף על פני מגדל, מין כזה מגדל, ולדמיין את רפונזל יושבת למעלה, ואם היא למעלה, היא ודאי ספונה היטב במיטתה. ושוקעת בכתובים הטובים. ואין לה פייסבוק, אין לה גם טוויטר, אין לה אפילו מחשב אטארי עם קסטות, אני בטוחה. אבל יש לה מעין אמונה שעודנה בוסרית בלתי נגועה באהבה. הקצב שלה הוא אחר, על הלב שלה שומר – רק הלב, ואין שום לייקים ואין אפילו שייר שישתף את התוגה. אבל אני, אני אוהבת לדמיין שגם בלי שתצייץ, וגם בלי שתצטלם, ובלי שתפרסם, לילה אחד, יופיע אחד, ליבו חכם וביישני, פניו חזקות וסנטרו זקני, ויטפס לחלונה.]




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה