משפחות הקבע: יש מחיר ויש מחיר

החלטות ועדת לוקר מעוררות דיונים סוערים בקרב משפחות הקבע והאזרחים כאחד. יו"ר סלונה, שירה מרגלית, בעבר נשואה לאיש קבע, מזכירה מהו המחיר היומיומי שמשלמות המשפחות

29/07/2015
שירה מרגלית קבלו עדכונים משירה
  • RSS

יו"ר סלונה שירה מרגלית. צילום מתוך יוטיוב

אתמול בערב צפיתי בחדשות במפגש של נשותיהם של אנשי קבע, שמוחות נגד דוח ועדת לוקר, ונתמלאתי רגשות מעורבים.

מצד אחד, אני בין אלה שחושבים שיש לעשות סדר בתקציב הבטחון, לקצץ במקומות רבים, לסגור בסיסים ובעיקר לסדר את עניין הפנסיה המובטחת גם למי שפורש מצה"ל בסוף שנות ה-40 לחייו וזכאי לסכומים קבועים במשך עשרות שנים. מצד שני, נזכרתי במחיר הכבד שמשלמת מי שנשואה לאיש צבא.

בנישואיי הקודמים הייתי אחת מהנשים האלה - נשואה לאיש קבע, קצין במסלול קרבי. אמנם הדוח עושה הבחנה בין לוחמים קרביים לבין תומכי לחימה ומפקדה אך רוב המשפחות של אנשי הקבע משלמות מחיר כבד.

מבלי להכנס לפרטי הדוח, הטענה של הנשים שמתנגדות לדוח, לפיה הציבור אינו מעריך את פועלם של אנשי הקבע, קורא להם עושקים ואוכלי חינם, היא טענה כואבת. היחס שעולה מדבריהן הוא יחס של חברה שאינה יודעת להוקיר תודה למי שכן משלם מחיר כדי לשרת את כולנו. כשאני קוראת שאשת קצין אומרת שבעלה לעולם לא יצא לבית קפה במדים - ליבי נצבט, וכשהיא מספרת שהם מתמלאים תחושה לא נוחה, כי אנשים מסתכלים עליהם כאילו לקחו את האוכל מפיהם, אני חשה שמדובר בכפיות טובה.

מה לעשות שבמציאות המורכבת באזורנו עדיין נצטרך צבא ובטחון ולוחמים ותומכי לחימה ואנשי מפקדה לפחות עד הגלגול הבא, שבו המדינה תהפוך לשבדיה והנשים לבלונדיניות?

להיות אשת איש קבע זה לשלם מחיר כבד שאנשים רבים אינם מסוגלים להבין. זו תחושה של לחיות תמיד ״בהיכון״, לקחת בחשבון שמשהו לא צפוי עלול לקרות, לשאול את עצמך (ואותו) אם הוא כן או לא יגיע.

במשפחה של איש קבע השעה המאוחרת, העייפות, ריח המדים ואי הוודאות שולטים בבית. נשות הקבע משלמות מחיר שרבים מאיתנו לא משלמים - כשהילד חולה, בן הזוג לא יכול להחליף אותן וגם לא חולק איתן את ההסעות, הקשיים ורוב המטלות הנוספות. אשתו של איש קבע חיה בבדידות מזהרת. אני זוכרת את זה כאמא צעירה עם תינוקת.

כיום, כשאני מסתכלת על משפחתו החדשה של אב ילדיי, כשאני מתבוננת באשתו מתמודדת לבדה ביום יום, כשאני מביטה בילדיי, החיים בחוסר וודאות לגבי ימי ביקור קבועים השמורים לילדים להורים גרושים, וכשאני יודעת שבסוף הדרך גם אין תגמול כלכלי מזהיר - לא נותר לי אלא להוקיר תודה לאנשי הקבע ולמשפחותיהם שמשלמות את המחיר.

לילדיי אני מעבירה את המסר שאביהם וחבריו משרתים את המדינה מתוך בחירה, שנכון שגם הם משלמים מחיר, ששבתות וחגים רבים הם חגגו בבסיסים צבאיים במקום בחופשות במקומות אחרים, אבל אני מבהירה להם שזה חשוב ומוערך.

אוי לנו אם נהיה חברה שמונעת משנאת חינם, מחוסר פרגון וצרות עין. חובתנו, כחברה, להעביר ביקורת ולבדוק את עצמנו כל יום מחדש, אבל אסור לנו לזלזל במי שמשלם מחיר עבור כולנו. בואו ניתן לאנשי המקצוע לבחון את תקציב הבטחון ובואו ניתן לאנשי הקבע את הכבוד הבסיסי המגיע להם.

זה איננו פוסט בכייני והוא תקף במידה רבה עבור שוטרים, סוהרים ושאר עובדי ציבור.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה