מה עושים כשהאהבה מתעייפת?

היא לא תיארה לעצמה שיש גבר יותר רומנטיקן ממנה, ואז פגשה בו. אחרי 3 ילדים ואינספור פינוקים - היא מגלה שמשהו בתוכה השתנה. איך זה יגמר?

18/01/2011
אפרת בנור קבלו עדכונים מאפרת
  • RSS

זה ההרגל הזה, היא חושבת לעצמה. העייפות הזו של החיים. כמה אפשר להמציא את עצמך בכל פעם מחדש? לפני שהכירה אותו, בזוגיות הקודמת שלה, זו היא שהיתה היוזמת, המפתיעה, הרומנטיקנית - והיצירתיות שלה היתה בהחלט מרשימה. פתקים, פרחים, מעשה ריקמה על תחתונים, בישולים שהגיעו עם הריחות שלהם ישר לנשמה שלו, שירים שכתבה והלחינה במיוחד עבורו, כיסוי עיניים בנסיעה עד ליעד הקסום שבחרה. אם אמשיך למנות את מעשיה, תישארו אתי פה עוד דקות ארוכות מאוד, ולא בשביל זה זימנתי אתכם.

האם האהבה כבר מתה? (צילום: שאטרסטוק)

כשהכירה אותו, מיד ידעה שזה הוא. גם לו לא היה ספק. לראשונה בחייה גילתה שיש מישהו יותר רומנטיקן ממנה. ההפתעות שהכין עבורה גרמו לכל מעיין היצירה שלה להראות חיוור ומיובש. בהתחלה, עוד החזירה לו הפתעות בהחלט מקוריות - אולם נוכח ההתמדה והיצירתיות שלו - מצאה עצמה פחות ופחות שותפה. "דווקא נחמד" חשבה לעצמה. "להיות פאסיבית. לקבל במקום לתת ולהעניק כל הזמן". כך נוצר חוזה לא כתוב ביניהם. הוא המפתיע, המרגש. היא...היא פאסיבית.

וכמו בסיפורים, הזמן חלף- שנה ועוד אחת. מצאו עצמם בהריון - נהנים עד השמיים, מגשימים את הזוגיות, את האהבה - בתקופת ההריון, הפינוקים שהרעיף עליה היו עונג רצוף. גם אחרי הלידה. היא לא הכירה אף אחת אחרת שבן הזוג שלה קונה לה בגדים ופוגע בול, תבשילים, מאפים, סרטים/ ספרים מהספרייה - תמיד מדוייק. השנים חלפו, הם כבר עם שני ילדים, מדברים על הצמד הבא שהם רוצים לעשות - כמו בתוכנית המקורית. כל השנים הוא המשיך עם הפרחים, הפיתויים, ההפתעות. והיא? היא מקבלת. פאסיבית.

סבלנות ללא גבול

הכל החל להשתבש אחרי הלידה השלישית. אם עד אז מין היה חלק מהתענוגות שלה, פתאום הוא תפס לעצמו מקום מרוחק בקרן זווית עלומה. לא בא לה. לא צריכה. יכולה לחיות בלי. ממש, ממש ממש לא בא לה. מסתפקת בחיבוקים ושיעזוב אותה. "כן, נזירה. מה יש"?. הוא היה בטוח שזה בגלל הלידה. היה משהו דומה קצת אחרי הלידה השנייה - סוג של "דיכי", אפילו לא דיכאון של אחרי לידה - אבל מהר מאוד היא חזרה לעצמה.

בשבילה, יש לו בור בלי תחתית של סבלנות. אוהב אותה. אפילו מאוהב בה עדיין, למרות שמבחינתה זה לא ממש מתקבל על הדעת. והיא...לא בא לה, נקודה. ולא, זה לא דיכאון. הוא, עם הסבלנות שלו, ממשיך להרעיף, גם על הילדים כמובן - האבא הכי הכי בעולם, הבעל הכי רומנטיקן, אוהב ומפרגן שכל אישה יכולה לאחל לעצמה, מאהב מופלא - מה עוד היא מבקשת לעצמה? כשהוא שואל אם היא אוהבת אותו, היא עונה מיד, בלי לחשוב- "ברור! בטח שאני אוהבת אותך!". אם הוא לא שואל, היא לא אומרת.
הוא כן אומר. אוהב את השיער שלה, את השוקיים, מאוד אוהב את נקודת החן בשכמה הימנית שלה. אוהב לראות אותה ממצמצת בשפתיים או נושכת את הלשון כשהיא מורחת לק על הציפורניים. אוהב את איך שהיא מתלבשת, רוקדת, מחבקת את הילדים.

בפתקים שהוא משאיר לה, בלי לכתוב "אני אוהב אותך", אפשר ממש להרגיש את זה. בפיתה עם החביתה שהוא מפנק לה למיטה - ככה, עם קצת סחוג, חסה ומלפפון חמוץ - שלמד להחמיץ רק עבורה. והיא לא ממש שמה לב לזה. לדקויות, למילים החמות, לנגיעות, לפינוקים. מעולם לא עצרה לעשות אחד ועוד אחד.

בלי הודעה מוקדמת

זה היה יום רביעי בערב. לעולם היא תזכור את זה. כולם ישנו לשמחת שניהם. ישבו לצפות בשקט ב"מבט". ללא הודעה מוקדמת, ללא כל הכנה, הוא לקח את השלט ולחץ על הכפתור האדום. הטלוויזיה כבתה. היא לא אמרה מילה - הסתכלה עליו. הוא הסתכל עליה ולא אמר דבר. היה שקט צורם. מחריש אוזניים. אחרי שתיקה ארוכה ועיניים מעט מזוגגות הוא אמר לה: "את לא אוהבת אותי. פשוט תגידי את זה".

היא לא הבינה מה הוא רוצה. מה נפל עליו דווקא עכשיו, עד שיש שקט מהילדים, עד שאפשר לראות "מבט" ללא הפרעות. היא אמרה: "מה? מה אתה רוצה שאני אגיד?".
"שאת לא אוהבת אותי, שאני לא מעניין אותך, שאנחנו לא ממש זוג. אנחנו יותר שותפים לדירה ולגידול ילדים, שאת בעצם רוצה ללכת כבר מזמן ומשהו עוצר בעדך. פשוט תגידי!".

לא נעים לומר "לא"

זו היתה בהייה ארוכה. המילים שלו התחילו רחוק. לאיטן סחפו אותה לזכרונות נשכחים. לשאלות קיומיות כמו מי היא בכלל ומה היא רוצה מהחיים שלה, מהחיים שלו. היא הסתכלה לתוך העיניים שלו וחיפשה את עצמה. חיפשה מה היא מרגישה. כלום. ריק. לא הרגישה כלום. רצתה לבכות ואפילו דמעת תנין קטנטונת לא עמדה לרשותה. "אוויר" - היא חשבה לעצמה. "אין בי כלום שמרגיש". את הכאב והעצב שלו היא ראתה היטב, ועדיין לא הצליחה לגייס נחמה. לא עבורו ולא עבורה. לפי העיניים שלו, העיניים הכי יפות, הכי אמיתיות והכי עמוקות בעולם - כבר הבינה שהחליט. כמה זמן אפשר לחיות "כאילו ביחד". כמה זמן אפשר להעמיד פנים? הגרי הקטנה התחילה לבכות בדיוק ברגע שנהר של בכי חשב להטביע אותה עצמה. הוא קם לילדה. היא נשארה לטבוע בתובנה החדשה, הישנה והמוכרת -  שהמתינה לגילוייה שנים רבות.

- "את מרגישה שאני אוהב אותך"? היה שואל.

- "את יודעת שאני אוהב אותך, נכון"? היה מוודא בתום ויכוח.

היום היא יודעת שלא הרגישה באמת. שאמרה "כן" כשבעצם לא היה לה נעים לומר "לא". ואולי הכל בכלל התחיל שם, באי הנעימות הזו. ביכולת האהבה העצומה שלו, שגימדה את זו שלה. אולי הכל התחיל כשהחלה לעסוק בהשוואות, מי אוהב יותר, מי מראה יותר- עד שהוציאה עצמה לגמרי מה"משחק" ולאט ובטוח סללה לעצמה דרך לאַיִן. אַיִן רגשי. גרוע מתהום. "הוא צודק", חשבה לעצמה. "אין בי אהבה".

מזמן מזמן, אחרי הלידה השניה, אמרה לה הפסיכולוגית: "אהבה צריכה להיראות. להפרחת מילים כמו "אני אוהבת אותך" אין ערך אם אין להן ביטוי פיזי".

"אני, אני כולי מילים", סיכמה לעצמה.

מאז, הם חיים באושר- כל אחד בנפרד.

>> מתוך הבלוג של אפרת בנור- מגע מביא שלום
צילום: http://www.photoxpress.com




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית מיכל איסט-אלון 23/01/2011

    כתוב מקסים ונוגע. זו תזכורת נהדרת לכך שעלינו לדבר את עצמנו- נשים וגברים- כל הזמן בתוך מערכות היחסים שלנו. עלינו לשאול את השאלות מפעם לפעם ולהבין מה אנו מרגישים תוך כדי ולא רק ברגעי שיא, כאשר אנו כבר מותשים מהקשר. גם אם הסוף הבלתי נמנע של הקשר הוא גירושין, היכולת ליצור אינטימיות בדיבור ופתיחות לאורך השנים,מצד שני בני הזוג תייצר תמונה שונה לגמרי.

בחזרה למעלה