אל תירדמו בעמידה

היא הייתה החברה שעודדתי וחיבקתי, הכנסתי אותה הביתה ונתתי לה הכל. ובתמורה- היא לקחה את בעלי. סיפור מהחיים

16/01/2011
גילי קצנלנבוגן קבלו עדכונים מגילי
  • RSS
» Girls Fight. צילום: elisfanclub, flickr

"זה לא להיט גדול בכלל, אני אומרת לך, אבל הייתי חייבת כבר לעזוב. לא יכולתי יותר להסכים להשפלות האלה וליחס המתנשא שלו אלי. ועם מי, עם החברה הכי טובה שלי?! מי הוא חושב שהוא, החרמן הזה? אז נכון, היו שנים שלא היינו הכי הכי… אבל בין זה לבין מה שקרה יש הבדל תהומי. אתה מסכים איתי, גילי?"

ואני שותק, מהנהן עם הראש מדי פעם, וממשיך להקשיב.

"ואנחנו יושבות כאן היום, כמה חברות טובות כאלה וצוחקות עליו, על המסכן העלוב הזה, על הדרך והצורה שבהן הביא את עצמו לאן שהביא. היה לו הכל איתי, נתתי לו בית, גידלתי את הילדים לתפארת מדינת ישראל, והוא, החתיכת לוזר הזה, הלך עם האישה המופקרת הזו."

"אורית (שם בדוי)…מילא היה הולך אם איזו דוכסית, אבל עם הלכלוכית הזו? או איך שאנחנו החברות קוראות לה-  הסחבה. זו שסיפרתי לה הכל עלי כל השנים, זו שליוותי בסודות הכי שמורים שלה, בשיחות הכי אינטימיות, בכתה לי כמו תינוקת גם על בעלה הבוגדני אבנר(שם בדוי) ממנו התגרשה לפני 7 שנים. זו שחיבקנו אותה אלינו ואימצנו אותה חזק, אני ויוחאי. כמו בגוזל טיפלתי בה. אפילו חודש גרה איתנו בבית, הנבלה. והיא לקחה לי את הבעל! לא ייאמן. האמן לי גילי,הפגיעה מצידה לא פחות קשה מהפגיעה מצידו. ולמה?כי היא ידעה עלי כל כך הרבה דברים והיתה קרובה אלי הרבה יותר ממנו- אוי כמה דברים שאני סיפרתי לה, והיא לי…לשבת בבית ולקבל יום אחד את הפצצה האטומית הזו בין העיניים- זה לא אנושי. ועוד ממי? מהחברה הכי  טובה שלי, אורית?! לא לא לא. אין דברים כאלה. אולי לא החברה הכי  טובה- אבל בכל זאת חברה טובה.

אמרתי לה בצחוק- קחי אותו

"בדיעבד, שתדע לך, תמיד היה בה משהו מחשיד. היו כמה סימנים, אבל ממש לא ייחסתי לזה חשיבות. אני אפילו זוכרת שפעם אחת היא באה אלי וסיפרה לי שהיא נורא בדיכאון כי לא תמצא יותר אף אחד. אמרתי לה אוריתק’ה, מותק, הכל לטובה, הזמן יעשה את שלו . את עוד תראי…לכל היותר לבינתיים אני מלווה לך את יוחאי שלי… ממילא הוא כבר לא כל כך עושה לי את זה, והוא לדעתי גם ישמח. אם אני כבר לא נהנית ממנו- לפחות שאת תהני… ובאותו הלילה צחקנו עד הבוקר.

והזמן באמת עשה את שלו והיום הוא איתה, האפס הזה. תדע לך גילי,נשים זה דבר מסוכן. תיזהר מהן כמו מאש. אתם הגברים יכולים להסתובב סחור סחור, רצים עם הבולבול שלכם לחפש ציד, ככה סתם בשביל לכבוש. יורים ובוכים . אבל אישה מתחברת. וכשהיא מתחברת, לא יעזור כלום. זה בנשמה. לא חברה שלה ולא אמא שלה, לא הילדים ולא כלום. אם הרגש אצלה משחק שעות נוספות והקול הפנימי אומר לה ללכת על זה , היא הולכת על זה כמו טיל טומהוק ממוקד, בכל הכוח, ולא רואה אף אחד ממטר."

ואני ממשיך לשתוק ולנסות להקשיב למה שהיא בעצם לא אומרת. תמיד חשוב להקשיב למה שלא אומרים, ככה אמא שלי החכמה תמיד אמרה לי, עוד כשהייתי ילד.

"היא קראה לי ‘אחותי’, ואני עוד סיפרתי לה פעם שיש לי תחושה עמוקה שיוחאי עושה לי קטעים מאחורי הגב. בכל זאת אמרתי לה, לסחבה, שאנחנו נשואים כבר עשרים שנה והשגרה, You know. אז מה היא אמרה לי, השרלילה הזו? ‘זה טבעי,כל הגברים כאלה. אל תתרגשי. העיקר שהוא אוהב אותך. אל תחשבי שאת יוצאת דופן’ , היא אמרה לי. 'גם לאבנר האקס שלי היו פה ושם יציאות. אין מה לעשות צריך להשלים עם זה, כל הגברים אותו החרא. אולי לא כולם, אבל רובם .יוחאי שלך דווקא נראה לי בנאדם’. ככה היא אמרה לי."

ואני יושב בשקט מהורהר..מביט בה וחושב ‘אוי יוי יוי…לא נעים’. ואז יצא לי, אולי בחוסר רגישות מסויימת, "תתקדמי". אז הבנו שיש לך חברה שלא כל כך חברה ושכל הגברים אותו החרא, בלי הכללות, לא כולם רק שמונים תשעים אחוז  מהם. אבל מה קרה? איך עלית על זה בכלל ?

"נורא פשוט",היא השיבה, "יום אחד יצאתי בבוקר למכולת כאן בהוד השרון. על הווישר באוטו מצאתי פתק ובו היה כתוב…"בעלך יוחאי בוגד בך עם אורית. תבדקי טוב טוב בעשר בבוקר, כמעט כל בוקר הוא מגיע אליה למושב".

הוא בתחתונים, היא בחלוק

"הפתק היה מודפס, לא בכתב יד", אמרה. "הייתי בהלם מוחלט, את אותו היום סחבתי עם המון הירהורים ותהיות אבל שתקתי ושוחחתי בעיקר עם עצמי,והתנהלתי כאילו הכל כרגיל,למחרת בבוקר בשעה 11 בדיוק הגעתי לבית של הסחבה.במושב הסמוך. המכונית של יוחאי חנתה בחוץ. טמבל יוחאי…לפחות היה מחנה רחוק. כנראה רצה להתפס כבר. ובבית של הסחבה, כמו בכל המושב הזה, הדלתות תמיד פתוחות. אז נכנסתי  ובאמת גיליתי אותם. לא ממש במיטה- הוא עם תחתונים, מעשן סיגריה בסלון והיא עם חלוק רחצה בלי כלום מתחת. והם שתקו וקפאו על מקומם, וברקע השיר אימג’ין של ג’ון לנון. וכמה בא היה לי באמת לדמיין את שזה חלום בלהות ולא אמיתי.

"הבטתי בו ובה ושתקתי. והיא- הסחבה- נבהלה כל כך. לא יכלה לעמוד מולי. מיהרה להסתלק וננעלה בחדרה. הישרתי מבט לתוך העיניים הכחולות של יוחאי בשתיקה קרה ובתוכי בפנים חשבתי שאני מתה באותו הרגע. הלכתי משם, וזהו. נגמר לי הלב. הנשמה שלי עלתה  לשמיים מבלי שמתתי, אבל משהו בי נגמר באותו הרגע. ולא יעזור כמה הוא בכה אחר כך וכמה התפתל ואמר כמה שהוא אוהב ומבקש סליחה. ושהסחבה פיתתה אותו והוא עשה את זה מתוך רחמים ובלה בלה בלה. שלחתי אותו בדואר רשום רחוק מהעיניים שלי ואמרתי לו די- מתגרשים. והתגרשנו אחרי חודשיים ועכשיו אני בפחד. שנתיים כבר אחרי המקרה ומפחדת לצאת לעולם ולהפגע שוב. לא מאמינה לאף אחד. אז הסתגרתי בבית ולאט לאט אני יוצאת לעולם.

השכנה הנהדרת

"ולמה באתי אליך בעצם? כי בנוסף למנה העיקרית הזו, לפני חודש הגיעה אלי אסנת חברתי הטובה ואומרת לי "דליה, יש לי עוד משהו קשה לספר לך". שאלתי מה, והיא אמרה לי שיוחאי גם ניהל שנים רומן עם השכנה הצמודה שלי יעל (שם בדוי), וכשיעל קלטה שהוא גם "בוגד" בה עם הסחבה הזו אורית, היא סיפרה לה את זה. זה היה כבר לפני כמה שנים, והיא החליטה שלא להתערב ולא לספר אבל זה הציק לה, כי חשבה שאם תספר לי את זה זה יהרוס את הנישואים שלי, ולאחר שהתגרשתי- את יחסי השכנות הטובה שלי ושל יעל שכנתי המתוקה ושזה לא הזמן לספר כשאני חלשה, גרושה טרייה ופגועה. אז היא חיכתה שאתחזק.

"קמתי לאט לאט מהכורסא מבלי לאמר מילה ויצאתי. פסעתי יחפה על שביל אבני הכורכר שמחבר בין החצרות המשותפות שלנו, שלי ושל יעל, זו שתמיד שמרה לי על הילדים כשהיו קטנים. זו שתמיד כשהיה חסר לי חלב הייתי באה אליה, זו שסיפרה לי שלעולם לא תתחתן יותר, זו שהמפתח של הבית שלי היה תמיד אצלה למקרה שהבנים חוזרים מוקדם מבית הספר, זו שהשקתה לי את העציצים כשהיינו בחו"ל. זו שידעה לנחם אותי כששמעה שהתגרשתי לפני שנתיים, זו שבאה אלי ואמרה לי תמיד שיוחאי לא שווה אותי ושמגיע לי משהו יותר טוב. דפקתי שלוש דפיקות חרישיות בדלת ביתה והיא פתחה לי:  המבט השותק והרעד בשפתיי אמר כנראה שוב את  הכל. יעל הביטה ,שתקה כמה שניות  ואמרה: "שנינו ניצלנו מהאיש הזה- הפתק על החלון היה ממני…"

תשליכו כבר

זהו זה, בנות. סיפור מהחיים. שיתפתי אתכן (בהסכמתה המלאה) בסיפורה של אישה שנרדמה בעמידה.

אוסקר וויילד כתב בספרו ‘תמונתו של דוריאן גריי’: "יש דברים רבים שהיינו משליכים מזמן , לולא פחדנו שאנשים אחרים עלולים להרים אותם". זה בעיקר מה ששמעתי מכל שהיא לא אמרה לי.

תשאלו את עצמכן עכשיו- כמה אהבה ובעיקר אינטימיות יש לכן בבית. כי כשיש אהבה אמיתית ואינטימית, אף אחד לא בורח.

ומילה קטנה לסיום אליכם הגברים .לאלה ששותקים כמו מטומטמים ותמיד מאשימים, לאלה מביניכם שמחפשים סיבות ותירוצים- תפסיקו כבר להתנהג כמו פושעים קטנים ועלובים. תהיו אנשים שלמים. תפתחו את הפה שלכם אם אתם מרגישים אוי יוי יוי שלא נותנים לכם יחס- ואל תשתקו. זה כבר לא כל כך גברי רק לשתוק.

והעיקר- זוגות אהובים ואוהבים, המלצה לשנה הקרובה ובכלל: אל תירדמו בעמידה.

>> מתוך הבלוג של גילי קצנלנבוגן
צילום: http://www.flickr.com/photos/elisfanclub/356269604/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית מיטלטל 16/01/2011

    אני בהלם. אבל ממה? תמיד שומעים סיפורים כאלו.
    אני תומכת במסר לגברים – אל תשתקו. אל תהיו נמושות. תהיו גברים. לא טוב לכם – תתקנו. לא טוב לכם – תדברו. זה לא שווה את זה – לפרק הכל, לאבד אהבה, זוגיות, משפחה – אני לא אומרת בכל מחיר, אבל אם בחרתם בפרטנרית הזו – תתאמצו. אל תשליכו הכל בקלות!

  • תמונה אישית Evush 16/01/2011

    סמרטוט. זה מה שהוא.
    אם היה לו האומץ לבגוד בה שנים, עם -לפחות- שתי נשים (אולי יש עוד והיא פשוט לא יודעת <_<), ואז לבכות לה שתקבל אותו בחזרה, הוא סמרטוט ברמה הכי רדודה שיש, וחסר לו עמוד שדרה.
    הוא באמת לא שווה אותה..

  • קטי קמחי 19/01/2011

    מי אשם כאן? אישה שמסרסרת את בעלה לידי החברה שלה כי ‘גם ככה הוא לא עושה לה כבר את זה’ או החברה שלוקחת? ואולי הוא לא בסדר?
    ואולי, במקום לחפש אשמים, אפשר ללמוד פה משהו על תקשורת והתאמה ולקוות שבמקום להסתגר בבית מפני העולם הנורא שבחוץ אפשר יהיה לגדול ולצמוח.

    כי מי שעסוק בלהיות ‘צודק’ לא באמת יצליח להתפתח ואז, רוב הסיכויים שהקשר הבא שלו יהיה דומה.

בחזרה למעלה