קיצורי דרך הביתה

בספר החדש של אלכס אפשטיין יש 99 (תשעים ותשעה!) סיפורים קצרצרים. הנה ארבעה מתוכם, במיוחד בשבילכן

11/01/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» קיצורי דרך הביתה. צילום כריכה: יח"צ
ארבעה סיפורים קצרים מתוך 'קיצורי דרך הביתה' מאת אלכס אפשטיין

בארץ רחוקה

היא פגשה אותו כעבור כמה שנים, בארצו החדשה: הוא שמח על ספר הילדים בעברית שהביאה לילדה, ואף קרא לה את ההתחלה: "כשהייתי קטנה כמוך," סיפרה הזברה הגדולה לזברה הקטנה, "רציתי להיות זברה." "זה בכלל לא סיפור," צחקה הזברה הקטנה. "בטח שזה סיפור," אמרה הזברה הגדולה, "זה סיפור על כל הדברים שלא רציתי להיות." אחרי שהילדה נרדמה חזר לסלון. הוא סיפר לה שהוא מנסה לדבר עם הילדה כמה שיותר בעברית. "אני לא מסוגל לדמיין את עצמי בלעדיה," אמר, כמו אז, בבית הקפה שבו סיפר לה בפעם הראשונה שהוא שוקל לעבור לארץ אחרת. הבת שלו עוד היתה תינוקת אז, הוא היה קם אליה כמה פעמים בלילה, ולפעמים מעיר גם אותה. הם היו שוכבים שוב. בכל פעם הופתעה מחדש לגלות כמה מעט זעם אצור בו. עכשיו כבר לא זכרה מדוע התעקשה כל כך בכל פעם לעזוב את הדירה שלו מוקדם בבוקר, כשאפילו חתולי הרחוב עוד ישנו על מנועי המכוניות. תל אביב היתה אפורה כל כך ויפה כל כך כשירד גשם. במקום אחר סיפורם היה יכול גם להתחיל במילים, היא פגשה אותו ביום הקצר ביותר של החורף.

על מנהגי האבלות של הפילים

פילים הם אמני הימלטות בינוניים ברמתם. נכון, הם מבקרים את גופת המת גם אחרי שהיא נרקבת. ובעמדם שם, הם ודאי שואלים את עצמם: במה שונה הפיל הזה מפילים אחרים? האם עשה בחייו דבר מה הראוי לציון? מדוע גם אותו איננו מצליחים לשכוח?

אחד הפילים אומר: אולי, כשהיה בשבי, ביקר בשלושים ערים שונות. ופיל אחר, זקן מאוד, מוסיף: אולי, במנוסתו מבני האדם, עבר בלילה אחד מאתיים מיילים. ואז כולם נזכרים, בחיוך קל: הרי דרכו הביתה היתה רצופת סכנות. הים היה גבה גלים. כשקפץ מהסיפון שט ירח מלא בשמים...

הפילים מאמינים שמושג המוות פשוט למדי – הם מאמינים שהאשמה תמיד בהם. בניגוד לדעה הרווחת, בשעת הצורך פילים יכולים לנתר קלות, כך שארבע כפות רגליהם באוויר.

על היהודי הזקן בעולם

במכתב ממאי 1945, מפולין המשוחררת, כתב סבי (אז קצין צעיר בצבא האדום) לסבתי (אז ארוסתו) כי ראה זקן שעליו נטען שהוא היהודי הזקן בעולם – בן 115, אולי יותר. זה היה במחנה פרטיזנים על גדת הביסטשיצה: הזקן נעל מגפיים מרופטים שנסחבו מגופה גרמנית. כשסבי פנה אליו ביידיש הסתמנה בין קמטי פניו אדוות חיוך – אך הוא לא ענה.

תעודות שיוכיחו את גילו לא היו כמובן בנמצא. הפרטיזנים הפולנים סיפרו שבזכות ההילה שקורנת מהאדון הזקן הזה, לא נפל איש מהם כבר שנתיים, מאז יצא מהיערות המושלגים והצטרף אליהם. (עוד סיפרו הפרטיזנים שלדעתם נדר השתיקה שנדר כשמתה עליו אשתו לפני עידנים – והיא בת 29 בלבד – הוא-הוא סגולתו של הזקן לחיים ארוכים. שהרי ידוע שלכל אדם נקצב בחייו מספר מוגבל של מילים, והמספר הזה אף הוא אינו מציאה גדולה, שכן אחדות מן המילים האלה יכולות להיות גם מילים שאתה לוחש בשפה זרה שכלל אינך יודע, בעת חלום, למשל, ולך תדע היכן שמעת אותן לראשונה, ומה פתאום אתה חוזר עליהן מדי לילה.)

כך כתב סבי במכתבו, וסבתי לעתיד, שעדיין לא השלימה באותה תקופה עם שיגיונותיו של אהובה, ובעיקר עם משיכתו לתורות האזוטריות מהמזרח, לא המשיכה לקרוא והניחה את המכתב באחד הארגזים עם הספרים שבדיוק ארזו לקראת החזרה מהרי אורל ללנינגרד. לפי טענתה, כששב סבי מהחזית היא הכריחה אותו, משך חודשיים, לכתוב לה מכתבי אהבה אמיתיים, במקום כל הסיפורים המשונים ששלח לה משנת ארבעים ושתיים ואילך, כשעלה על אחת המשאיות הצבאיות שקרטעו לכיוון סטלינגרד, "בבוקר שבו ניתך גשם כה חזק, שהיו שאמרו שביום כזה אפילו מלאכים טובעים בשמים."

אגב, למרות רצונו העז להאמין למה שסיפרו לו הפולנים, הזקן בכלל לא נראה לסבי כה זקן – בן שמונים, שמונים וחמש לכל היותר; עיניו היו עדיין בגוון ירוק מובהק. בהחלט ייתכן שבאותם ימים התהלכו ביערות אירופה כמה יהודים זקנים יותר.

ללא כותרת. צייר הדלתות

ואילו הצייר הזה נהג להיכנס לבנייני מגורים, לקבע בגפרור את מתג האור, להיסחב עם כן הציור שלו במעלה המדרגות בחיפוש אחר הדלת שאותה יצייר וכו'. (לעתים היה נשאר לעבוד בחדר המדרגות בדממה הקלאסית של הלילה.) הוא צייר בשמן על בד למעלה משלוש מאות דלתות. לא יהיה זה מופרך להניח שכל חייו אהב אותה אישה.

>> כל הסיפורים נכללים בספר "קיצורי דרך הביתה" מאת אלכס אפשטיין, הוצאת ידיעות ספרים 2011
>> פרטים נוספים על הספר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה