התייר

כמו סרט טוב של ג'יימס בונד, גם 'התייר' סוחף לעולם אחר וזוהר, ובעיקר מתרכז במה שחשוב באמת: ג'וני ואנג'לינה!

10/01/2011
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS
» התייר. צילום: יח"צ

לא יודעת מה אתכם, אני ביליתי השבוע בכיף שלי עם ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי בוונציה. היה כיף ברמות שאין לתאר. קצת היה קשה לי להיפרד ויש לי תחושה שהם לא יתקשרו. חבל, היה לנו ממש בוקר נפלא. כל כך נפלא, שכשחזרתי למציאות האפורה – סוף סוף גשם – תודה לאל -  הייתי בטוחה שיש לי שפתיים בשרניות כמו סופלה של עקרת בית שמכבדת את עצמה, שאני מתנשאת לגובה של 1.90 מ', לא כולל עקבי סטילטו, ושלבעלי קוראים בראד. נדמה לי שהמקרין קצת נבהל כשאמרתי לו להתראות.

אנג'לינה ג'ולי היא הברבי של אלוהים

אחרי צפיה בסרט החדש של ג'ולי ודפ, "התייר" יש לי כמה מסקנות על החיים:
קודם כל, אלוהים ברא את ג'ולי מתוך מחשבה שאם לבני אדם יש ברבי, הוא (אלוהים) רוצה אחת נושמת. אין לי ספק על מה חושב כל גבר , ואולי גם כל אשה, למראה השפתיים המפורסמות שלה. לפעמים נדמה שרואים כל הסרט הוא קלוז אפ אחד ארוך על השפתיים שלה. ועל העיניים הענקיות במראה המעושן. ועל התחת. בכל כך הרבה סצינות היא רק מהדסת, לעיניהם הנפעמות ולסתותיהם השמוטות של גברים שמן הסתם חושבים, ממש כמו מי שבאולם, איך שיחק אותה הבראד פיט הלבנבן הזה. לא הייתי רוצה להיתקל בה בשיעור יוגה, אבל המסך  - זה המקום שלה, ולעתים נדמה שמטרת כל הסרט היא להוכיח את זה.

מחתיך על לקרואסון עגלגל

ג'וני דפ, שללא ספק נחשב לאנג'לינה ג'ולי של כוכבי הוליווד ממן זכר, הוא בהחלט הפרטנר הראוי לה, אם כי גם בגלל הדמות שהוא מגלם וגם כנראה בשל הגיל, או עודף קראוסונים בבוקר עם ונסה - נראה כאן... איך להגיד, ארצי יותר וחייבים להודות, גם עגלגל קצת. לא סתם אחת הבדיחות (הרבות והטובות בתסריט) באה בסוף הסרט על חשבונו ועל חשבון פרצופו. כך או כך, הזוג הזה הוא בהחלט ליהוק מנצח, מה גם שבזמן הצילומים הודלפו השמועות הרגילות שג'ולי שוב מתקתקת פרטנר על הסט. זה לא צריך להיות נכון- זה עושה את העבודה. הרי העלילה כאן היא משנית, לסיפור האמיתי: אנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ (כל השאר כבר לא חשוב).

ובכל זאת, יש עלילה. הסרט הוא עיבוד מחודש למותחן הצרפתי "אנתוני זימר" מ-2005, סרט לא רע בכלל עם איווןן אטאל (בתפקיד שממלא כעת ג'וני דפ) וסופי מרסו (בתפקיד ג'ולי), על אשה מסתורית ברכבת שמתיישבת ליד גבר זר וקצת מפוזר (כאן הוא התייר). כאן התחלפו נופי הריביירה הצרפתית באלה של ונציה, וגם התסריט שונה קצת, באופן שלוקח בחשבון את הידיעה המוקדמת של הצופים, מה שהופך את הדיאלוגים לשנונים ורב משמעיים (אנחנו אמורים להבין את מה שנאמר בדיעבד, אחרי ההתרה, ולהגיד – אהה, לזה הם התכוונו!). יש הרבה סודות בעלילה וזהויות בדויות, אבל זה לא העניין.

כמו סרט טוב של ג'יימס בונד

הסרט מצליח לשחזר את החוויה שהיית מקבל פעם מסרט טוב של ג'יימס בונד, מאסקפיזם של הוליווד הקלאסית, עם הכוכבים הגדולים מהחיים, הבגדים היקרים והבלתי לבישים (איפה עוד תראו את ג'ולי מענטזת בחליפה בהירה כשזנב כתום מתנדנד עם כל ענטוז?), הנופים ומלונות הפאר שנועדו לעשירים בלבד, וכל זה בלי לאבד מההומור וגם ההומור העצמי. אנג'לינה ג'ולי, במבטא אנגלי שמחייב לארגן לה תואר אצולה של כבוד, נראית כאן לרגע כמו אודרי הפבורן ב"ארוחת בוקר בטיפאני" (למרות הבדל הגבהים כמובן), ג'וני דפ רץ בפיג'מת פסים על גג רעפים בסצנת מרדף שמתכתבת עם עשרות אחרות כאלה, ואפילו סטיבן ברקוף, הנבל הבונדי לשעבר, מופיע בתפקיד הנבל כמובן. אם רוצים, אפשר למצוא כאן אמירות על משחקי הכוחות בין נשים וגברים בכלל (ואולי גם בהוליווד בפרט, זה לא סתם ששני הכוכבים האלה מלוהקים. אבל מי מהם באמת מושך אותנו לקולנוע?), על הקולנוע ההוליוודי הגדול מהחיים שנעלם, על אמריקאים שחושבים שהכל יהיה בסדר אם הם ינפנפו בדרכון שלהם, ושהחיים שלנו אף פעם לא ייראו כמו בסרט הזה וזה בסדר, בשביל זה יש קולנוע.

ולכל זה אחראי הבמאי פלוריאן הנקל פון דונרסמארק ("חיים של אחרים"). דונסמארק, יליד גרמניה, שגם שותף לתסריט, נכנס כאן בפעם הראשונה למגרש ההוליוודי, ומוכיח שעל אף שזכה באוסקר על הסרט הזר, יש לו סטייל וחוש הומור לא רע בכלל והוא יודע לעשות סרטים גרנדיוזים, כאילו ינק את הוליווד בבית הספר לקולנוע.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה