על יואב אבן, שיימינג ותלונות שווא

האם נכון לפרסם שם של חשוד באלימות מינית לפני שמגישים נגדו כתב אישום? האם פרסום שם התוקפן לכאורה עלול להכפישו עד מחיקתו הרגשית אם לא נחכה להאשמתו?

20/06/2015
דורית אברמוביץ' קבלו עדכונים מדורית
  • RSS

פרשת יואב אבן. צילום מתוך יוטיוב

כלי התקשורת הממוסדים, פיד הפייסבוק - כל אלה מלאים מיום חמישי בספרו של יואב אבן שנכתב בתגובה לתלונה על אלימות מינית שהוגשה נגדו וממנה יצא ללא כתב אישום.

אתחיל במה שעבור פעילות פמיניסטיות וכמובן נפגעות אלימות מינית הוא נתון טריוויאלי:

"תלונות שווא מהוות שיעור זעום מן התלונות על תקיפה מינית המוגשות במשטרה, ודומה לשיעור תלונות השווא על פשעים אחרים" (מתוך איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית).

אוסיף על כך משלי, כנפגעת התעללות מינית בילדות, האמינו לי - אין פריבילגיה כלשהי שנובעת מגילוי הפגיעה המינית הנוראה. נהפוך הוא, אמנם נלווית לגילוי זה רווחה רגשית אישית, אך חברתית מתווסף לו אות קין, מודע או לא, וברגע אחד את מסומנת כטריגר, כיוצאת החוצה לשוליים, כמי שאצלה הפתולוגיה, ולא חלילה אצל התוקפן.

בכנסי בעלות מקצועות בריאות הנפש - כנסים רבים מדי בהם דיברתי או הקשבתי - חזיתי לצערי בנשות מקצוע שלא מפסיקות לתאר את התסמינים הפתולוגים דווקא אצל הנפגעת; תיוג בלתי נסבל. אז יואב אבן יצא עם סיפור תגובה משלו, אך הכביר מילים עלי בספרו, עליהן יש לומר כי ייתכן שרצה לקלל אך מבחינתי יצא מברכני במילותיו שנדמו לי כמחמאה.

אלא שהשאלה העמוקה שעולה כעת היא האם נכון הוא לפרסם שמו של חשוד או חשודה באלימות מינית טרום כתב אישום נגדה או נגדו? האם פרסום שם התוקפן לכאורה עלול להכפישו עד מחיקתו הרגשית אם לא נחכה להאשמתו, או שמא דווקא הפרסום המוקדם הוא זה שמאפשר לעתים כתב אישום של ממש?

התשובה היא סבוכה. תארו לכן שהיינו מחכות להגשת כתב אישום נגד הנשיא לשעבר משה קצב. כמי שניהלה את הקמפיין מטעם 20 ארגוני נשים, אוכל לומר בבטחה שאם היינו מחכות, ייתכן וקצב לא היה נופל תחת טעויותיו הישר לתוך הרשעת בית המשפט. תארו לכן שעל ארז אפרתי לא יכולנו לכתוב טרום הגשת כתב האישום או על נתן אשל או על בכירי משטרה סדרתיים (על האחרונים שוררת לטעמי שתיקה חשודה)?

עולם כזה, ונדמה כי תסכימו אתי, היה הופך לכזה שבו מעט מדי, אם בכלל, עברייני מין היו מורשעים והייתה ניטלת מאיתנו הזכות להישיר מבט אל התוקפן ולומר: "אתה הוא! ועליך להיות מואשם בפרהסיה ולא כפי שעשית כלפי, בחדרי חדרים, כשהרגשת מוגן מפני ציבוריות מעשים נפשעים!"

ויש צד שני, אותו צד שבשל כלי תקשורת שבוחרים איזו ידיעה על חשד לאלימות מינית לפרסם ואיזה לא, מותירים אותנו בלית ברירה למהלכי שיימינג ציבוריים בפייסבוק - ויש הטוענות והטוענים כי השייימינג הפך לכלי שאינו רק נפוץ אלא משמש דווקא כמה נשים (מעטות אך רעות רוח ועמוסות הבלי הבלים), ככלי נקמה למשל במי שנפרדה מזוגיות איתן, או ככלי לניגוח פוליטי כדי להעיפה מעמדתה הפוליטית כדי להחליפה, ועוד כהנה וכהנה מוטיבציות איומות שגורמות לכך שחלקנו מעדיפות פתאום לשתוק.

לעיתים די במהלך שיימינג כזה כדי לגרום לאשה או לאיש עליו המדובר לרצות לסיים את חייה, את חייו, אבל מתוך ניסיון אישי יש לי הזכות לי לבקש שוב מכאן, חייבות אנו להתמיד במה שהתחלנו לומר בשנות ה-80: "אם יש ספק- אין ספק", כי עתה, בשל קומץ נפשע, יש להודות שנותרנו כבולות ל: "אם יש ספק - אכן יש ספק רב" ותלויות בחסדי כלי תקשורת שבוחרים לפרסם רק את מה שנראה סקסי, כלומר סקסיסטי.

הגיעה העת להשיב לעצמנו חזרה את הפייסבוק ככלי תקשורת עצמאי בו נוכל ללא פחד לפרסם אמת, כי חייבות אנו לומר כל אחת לעצמה לפני שמקלידה: "אמת דיברתי", אחרת מסכנת היא את שלומה, שלומו ואף חיים של ממש של מי שמבויש ומבוישת עתה, לעתים על לא כל עוול בכפו או כפה.

אם נהיה תלויות רק בהגשת כתב אישום ורק בהרשעה של ממש כדי שנוכל לפרסם את שמו של מטרידן, תוקפן או אנס לכאורה, הרי שנגיע לכך שנהיה תלויות באותה משטרה שמספר בכיריה הנחשדים בעבירות מין הוא עצום ומבחיל עד אימה, או בפרקליטות שלעיתים אמנם עושה עבודתה מהימנה אך עם המון סחבת.

אם נהיה כבולות לחוקי התיישנות ארורים, שאם הייתי נענית לכתבם לא הייתי תובעת את הפושע והפושעת בי ולא הייתי זוכה לצדק אזרחי בתיק התביעה שהגשתי, מכאן שמה שהיה נהוג לומר לנו: "לכו תתלוננו במשטרה ורק אז נאמין לכן אם יורשע האנס", כבר לא תקף מאז התגלתה המשטרה כגוף מלא שחיתות ואלימות מינית.

והנה ההוכחה כי ההליך הפלילי במקרים של הטרדה מינית רחוק מלשרת אותנו הנפגעות: מתוך 515 תלונות שהוגשו בשנת 2002, הוגשו רק 25 (!) כתבי אישום. אם זה לא היה כה נורא, הייתי צוחקת מחמת זילות הפגיעה.

יש לציין, כי 71% מהתיקים נסגרים מחוסר ראיות (והרי ידוע שאלימות מינית כוללת לרוב רק את התוקפן והנפגע/ת. כמה קל, אם כך, להתכנס אל היעדר ראיות ולא לבחון היטב את עדותה של מי שחוללו נפשה וגופה.

 אז אל תאמרו לנו להתלונן במשטרה, ואל תטיפו לנו להליכים פליליים (לעומת אזרחיים) ואל תעזו, קבוצת נשים ארורה, להמשיך בשיימינג בפייסבוק ללא כל בסיס מלבד נקמה, כי אנחנו צריכים וצריכות את הפייסבוק ככלי תקשורת בו נוכל להצביע על התוקפן, בין אם יורשע לבסוף ובין אם לאו.

.

* דורית אברמוביץ היא פובליציסטית, מרצה, מומחית למגדר ולמדיה חברתית, נפגעת אלימות מינית בילדות.

 .




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה