קפה תמר, הקפה של סבתא שלי, נסגר

קפה תמר, אחד המוסדות התל אביביים הותיקים והמקסימים ביותר נסגר היום. ח"כ איילת נחמיאס ורבין, נכדתה של שרה המיתולוגית, בעלת הקפה, נפרדת ברגש ממקום שהיה בשבילה הרבה יותר מבית

12/06/2015
איילת נחמיאס-ורבין קבלו עדכונים מאיילת
  • RSS

איילת עם סבתה שרה והמשפחה. צילום מהאלבום המשפחתיאיילת נחמיאס-ורבין עם סבתה שרה, אחיה יואב והילדים. צילום מהאלבום הפרטי

אני לא בטוחה שאדע לזהות את החיים שלי מיום ראשון הקרוב.

כל תמונות הילדות שלי צבועות קפה תמר. החופשים, אוטובוס קו 5, המכוניות הישנות של סבתא שלי בבוקר, יעקב מהמאפייה שמוציא אלינו את העוגות, טעמו של הקרואסון ולעיתים של הרוגלה הראשון.

פלאשים של כל מי שעבד איתנו בקפה - מלינקה האהובה שהחלה לעבוד שבוע אחרי שאחי יואב נולד ועזבה אותנו רק כשהיה בצבא, נעמי ונעמי, נירה, אייל, אלונה, שביט, מלי, טלי, דניאל, שרה (שרה פון שוורצה המופלאה), לירן (שהקימה מסעדה מצויינת בבית שאן ועוד מעט תלד לראשונה, חמסה), מורן ועוד מורן ואם שכחתי מישהי/ו עימם הסליחה.

ובעת האחרונה חיו עימנו באהבה ובצעקות - כי זה לחיות יחד בקפה תמר - ענת, מרסלה אוריתי , דדי ובן.

איך אגיע לפינה סגורה?

מאז שסבתא שרה קצת נחלשה, אנחנו מנסים להכין את עצמנו לחיים החדשים-משונים האלה. כנראה ששום דבר לא יוכל באמת להכין אותנו לזה שייסגר הבית שלנו. הסלון. אי אפשר להסביר מה המשמעות לגדול סביב בית קפה כזה - כל דבר שקרה במדינה, קרה בו פעם נוספת כמו מהדהד את המציאות שבה אנו חיים עם התמונות, הפוסטרים, הסטיקרים והלהג האינסופי סביב שולחנות העיתונאים, הפרופסורים, היוצרים, השחמטאים (שאסור להזיז כלום לידם, לגעת בטעות ואולי אפילו לנשום), הפרלמנטים שהקימו את עצמם והחברים שלהם שנבחרו בדרך הדמוקרטית ביותר שאני מכירה - רצון היושבים סביב השולחן.

שרה מקפה תמר וחולדאי. צילום מהאלבום הפרטיאיילת נחמיאס-ורבין עם סבתה שרה ורון חולדאי בטקס הענקת מפתח העיר. צילום מהאלבום הפרטי

הכל היה מותר בקפה תמר.
לשבת שעות על כוס קפה אחת, להתיישב בשולחן שמישהו יושב בו (ברשות) ולפתח מערכת יחסים שחמש דקות קודם לא הייתה קיימת, לבהות ברחוב המקיץ ונרדם, להביא ילדים - אפילו רצוי ומשמח (כלבים אמנם קצת פחות אבל גם הם זכו ליחס) ולשתף את בעלת הבית, את שרה, בכל הבעיות והטענות שיש לך כלפי היד שחולקה לך במשחק הפוקר האלוהי.

המון נכתב גם על כל המתים של הקפה. אנשים שאהבנו מאוד ונפרדנו מהם.
מעט מדי נכתב על אלפי הילדים שגדלו עטופים ברוגלה וחשבו ששרה היא סבתם שלהם.

אז זה הרגע לעשות סדר; האישה היפה הזאת, סגולת השיער עם הידיים הענקיות, זו ששורקת כשהיא נרגזת, שהיום קשה לה קצת ללכת וקצת לזכור אבל כולה נוכחות אנושית מיוחדת במינה, שכתבו עליה שירים ספרים סרטים וסדרות, היא סבתא של יואב ושלי. כל כך סבתא שלנו שקשה לתאר שבמקור היא אמא של אמא שלנו, של דודה שלנו, ושל יוסי ז״ל.

מיום שאני זוכרת את עצמי אני דבוקה לכל מה שהיא ואישיותה הייתה מדבקת תמיד, וכך הדביקה ברוחה הלא שגרתית את באי בית הקפה, את עוברי האורח ברחוב, את בעלי החנויות מסביב, את פקחי החניה שהיו נכונים מעת לעת לוותר למישהו על קנס בגלל שחששו מצעקותיה, את ההורים שעברו בדרכם לגן וילדיהם שהיו חייבים רוגלה משרה ועוד אלפי אלפי אנשים שהיא בכלל לא הכירה, אבל הכירו אותה, בארץ וגם בעולם. דמותה המיוחדת חצתה אוקיינוסים וגבולות ואנשים באו במיוחד לקפה תמר, לא בגלל הקפה ואפילו לא בגלל הבייגלה - בגללה.

וכל מה שאנחנו וילדינו, זה היא. ובזכותה.

שרה מקפה תמר עם ארז קומרובסקי. צילום מהאלבום הפרטיאיילת נחמיאס-ורבין עם ארז קומרובסקי. צילום מהאלבום הפרטי

כאן היה הפרלמנט הראשון שלי.

זה שבהתחלה ישבתי בו כצופה מן הצד (בערך מגיל 0-19 ) והייתי כולי נרגשת כשנתנו לי להתקרב לשולחן ״מקבלי ההחלטות״ בערך כשמלאו לי 21 והתחלתי לעבוד עם יצחק רבין. ההכרעות בשולחן הזה היו ברורות - סוציאל דמוקרטיה והסדר מדיני. עכשיו. עיתון "דבר", עיתון "העיר" ועיתון "חדשות" עיצבו את היומיום וגם את סופי השבוע. חיים בין הטורים.

כשהחלה להתבגר (היא הרי לא באמת הזדקנה), שאלנו את עצמנו לעיתים קרובות מה יהיה ומה נעשה. כשהחלה להחלש, הבנו שלא תהיה כאן שום החלטה טובה - היא רצתה להמשיך ולא רצתה להמשיך, נהנתה אבל גם מאוד התקשתה. כשהדרך מביתה באחד העם לקפה מאוד מאוד התארכה בעיניה, זה היה מעין סימן.

אני עדיין לא יודעת איך יראו חיינו ומודה מעומק הלב על כל המחוות המופלאות; סבתא קיבלה את מפתח העיר מרון חולדאי עם הקדשה ״לגברת הראשונה של בתי הקפה בתל אביב״. באוגוסט ייערך ערב הוקרה במסגרת פסטיבל הקומיקס שכולו קפה תמר עם הקריקטורות של זאב ועוד, אולפן שישי ולוקאץ׳ שבילה איתנו כמה ימים, אינספור צילומים וחיים שלמים שיתכווצו פתאום לזכרונות. אבל איזה זכרונות. חד פעמיים, אחרים, מוצפים בדמויות ובדמעות של פינה אחת קטנה בתל אביב שאליה הגיעו שרה ואברהם ב-1956, בנו בקרבתה את ביתם והפכו אותה למקום שבו כל אחד מכיר את שמך, ויכולת להיות מי שאתה.

איך נצליח אחי יואב ואני לגדל את ילדינו בתחושה שהעולם המעניין והמרתק הזה פרוש בפניהם, שכל התוכן והערכים והיכולת לשנות מצויים בידם, בליבם ובראשם?

אחי ואני בקפה ברגעים אלה ומוצאים את עצמנו בוכים וצוחקים בו זמנית. אני כבר מתגעגעת לימי השישי וכבר יודעת שאין לעולם של קפה תמר שום תחליף.

ואם אתם רוצים לראות את סבתא שרה - אכרם שלנו, מהחומוס ליד, צחצח עבורה את הכסא.

.

>> אני והמשפחה שלי + מתכון למוסקה מופלאה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה