גיבוי מושחת

מה גורם לנו לחפות על מישהו שביצע עבירה, להצטרף לקנוניה ו'לא להלשין'? על הגיבוי של קצב ומי שידע ושתק

05/01/2011
ד''ר רבקה נרדי קבלו עדכונים מד''ר רבקה
  • RSS
» משה קצב. צילום: Getty images

העיתונים מלאים במשה קצב. מה לא נאמר? טחנו עד דק את הפרטים "הפיקנטיים", סודות ולחישות מחדרי החקירות, המשפחה, הפרקליטים שכמו יצאו מסרט מתח, הקריירה, האישיות, העיתונות – הכול! וגם (בקושי) כמה מילים על האנשים שידעו ושתקו. עיתונאים ופוליטיקאים וחברים שידעו ושתקו. הם ידעו והצביעו עבורו שייבחר להיות נשיא למדינת ישראל. הם ידעו ותמכו וגיבו ודאגו לימים רעים בעזרת טישטוש ראיות. ועכשיו, כשגם אנחנו יודעים, אנחנו שותקים. כמו היה הדבר טבעי. כמו אין בכך שיתוף לעבירה. והרי לימדו אותנו שחובת הדיווח האזרחית מוטלת על כתפינו – לדווח – אם נהיה עדים לאלימות. לימדו אותנו להעיד נגד מי שנמלט מזירת תאונה. לימדו אותנו ששתיקה כמוה כשיתוף פעולה לכל דבר עם מבצע הפשע. אז למה אנחנו לא מקימים קול צעקה? אולי כי נדמה לנו שזה כבר לא חשוב כל כך, הרי האיש נתפס והורשע.

לחץ חברתי ושיתוק מוסרי

חשבתי על כך. איפה זה מתחיל? באיזה רגע בחיינו אנחנו לומדים שלגבות חבר בהתנהגות מרושעת עדיף על "הלשנה"? איך קורה שאנחנו לומדים לחשוב שגיבוי מסוג זה מעיד על חברות ונאמנות? ולמה אנחנו מפחדים כל כך לנהוג אחרת? "לצאת מהשורה"? האם זה הפחד מנידוי חברתי הוא זה שהופך רבים מאיתנו ל"ראש קטן", אנשים הנמנעים מלנקוט עמדה ברורה רק בשל החשש להיות "לא שייכים", לא בין "החבר'ה". ילדים רכים בשנים כבר יודעים זאת. הם צופים בשתיקה באלימות המופנית כלפי חבר כיתתם. ושותקים. נערים משתתפים באופן פאסיבי-אקטיבי באונס ילדה-נערה. מה עובר עליהם? האם זה רק בשל הלחץ החברתי המטיל עליהם טרור ושיתוק מוסרי?

ילדות מתוקות מצטרפות בהסכמה שבשתיקה לרכילות מרושעת-זדונית על ילדה שרק אתמול הייתה חברתם הטובה. למה? פופולאריות חברתית. שייכות. מבוגרים עדים למעשי שחיתות ונוקטים עמדה של "לא רואים". למה? פחד. חיילים, "בחורים טובים", מגבים חבר שהתעלל והשפיל. והם משוכנעים שכך תשמר "הלכידות הקבוצתית". למה? רצון להשתייך לקבוצה. רופאים מגבים את עמיתיהם על רשלנות. למה? פחד. הצורך בגיבוי הדדי. מי יודע מה יקרה מחר.  אנשי חינוך נותנים יד פאסיבית, בעצם שתיקתם בהחלטות שיש בהן עוול כלפי ילדים. למה? כי למה להסתבך בעמדה לא פופולארית. גברים בוגרים בעלי עמדה מחפים על חבר שבדרך צינית, שיטתית, פעל כמטריד מינית, שאנס. למה? מי יודע, אולי יום אחד גם הם יזדקקו לאותו גיבוי...

הפחד מנהל אותנו

ראינו, שמענו את הקולות. אם נחשוב על כך לרגע נגיע למסקנה העגומה שבעצם זה קורה לרובנו. אנחנו לא רוצים להסתבך עם הבעת עמדה לא פופולארית. בשביל מה? האם באמת נוכל לתקן את העולם? אנחנו מביאים עדויות לצדקת התנהגותנו – הנה אלו המעטים שקמו – נפלטו, פוטרו, נודו, גורשו. וכך זה ממשיך וממשיך. עולם כמנהגו. ואנחנו? מה באמת עובר עלינו כאשר כך אנחנו, נותנים לפחד ולדעות הקדומות לנהל את חיינו. האם אנחנו מאושרים יותר? בטוחים יותר?

timypenburg, flickr

האחריות כולה עלינו

החברה האנושית היא רבת תהפוכות וסתירות. לצד הפגנות רבות עוצמה למען צדק חברתי ותמיכה מרגשת בקבוצות חלשות, ובעד השלום, ונגד הכיבוש ונגד גזענות אנו עדים להפגנות שכנגד, לרדיפה מרושעת אחר זרים ולקיפוח אכזרי של אלו החיים בשולי החברה. כך או כך כמעט כל הפעולות – בעד או נגד, מתקיימות בקבוצות. קבוצה היא כוח. כך למדנו. ככל שבגרנו גם הבנו כי כוחה של קבוצה יכול גם לגרום לאדם היחיד לבגוד בעצמו, או לשכוח את עצמו, לזנוח את ערכיו המוסריים. תוכלו לשאול – למה לכתוב את המובן מאליו? האם אני מחדשת משהו? כנראה שלא. כתבתי כי רציתי להזכיר לעצמי, לכולנו שעמידה אישית במבחן מוסרי הוא לעתים מהלך אישי ובודד ורחוק מהזרקורים, ולכן הוא אמיץ מאין כמוהו. כולנו אוהבים את הגיבורים מהסרטים המפגינים אומץ לב מסוג זה. רק שבמציאות אין מי שיכתוב עבורנו את התסריט. אנחנו כותבים אותו וגם מביימים אותו והאחריות כולה עלינו.

>> מתוך הבלוג של ד"ר רבקה נרדי
צילומים: Getty images
http://www.flickr.com/photos/timypenburg/5251843189/sizes/z/in/photostream/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה