במה משלך- הלנה ירלובה

הפציעה הקשה בתאונה והשיקום הפיזי והנפשי הארוך לא מנעו מהלנה ירלובה לחזור לבמה- ובענק

06/01/2011
מאיה כהן קבלו עדכונים ממאיה
  • RSS
» הלנה ירלובה. צילום: מוטי קיקיון, רישיון CC ויקיפדיה

כשהיא נכנסת לבמה, בהליכה זקופה, ללא שום מקל שיתמוך ויסגיר את העבר, מאופרת בכבדות שמנסה לשוות לה מראה עלוב וכעור –כיאה לורה, דמותה במחזה- עדיין אין יפה ממנה. משיחות העיפרון הגסות מסביב לעיניה, הבגדים הדהויים והשיער הסתור לא מצליחים לטשטש את האור שכמו מקיף אותה, את מי שהייתה כל כך קרוב לחושך ההוא- וחזרה משם.

כל מי שעקב אחר מצבה של השחקנית הלנה ירלובה שנפצעה קשה באוקטובר 2009 כשרכב של תיאטרון הקאמרי עם צוות ההצגה "היה או לא היה" עשה את דרכו בחזרה מטבריה לתל אביב ונקלע לתאונה מחרידה, הרגיש באותם רגעים את אותה התרוממות רוח מוכרת, אותו קתרזיס מזוכך שנוצר לפעמים מצפייה בסצנה מרגשת במיוחד על במה, רק שהפעם הריגוש התחיל הרבה לפני שהמחזה התרומם, תוצר ישיר של החיים האמיתיים, אלה שנגמרים רגע לפני שהמסך עולה.

התרסקה וקמה

בתאונה ההיא שני בני אדם נהרגו ו-12 נפצעו, בהם שחקנים ואנשי הצוות הטכני של ההצגה, כשירלובה הפכה לקורבן המסוקר, פצועה קשה שאושפזה מיד בבית החולים עם איברים מרוסקים וחשש לחייה. "היא אשת הברזל...היא עוד תשוב אלינו במהרה" שידרו מנהלי הקאמרי אופטימיות זהירה באשר לכוכבת שלהם, אבל גם הם ידעו שצפויה לה התאוששות לא פשוטה עד לחזרתה- אם בכלל- לבמת התיאטרון.

ירלובה לא אכזבה. אם "ההצגה חייבת להימשך" הרי שאצלה החיים הם הבמה האמיתית, ושם היא נלחמה כמו אריה פצוע על התפקיד הראשי. ניתוחים, השתלת חלקיקי ברזל בגופה, פיזיותרפיה וצליעה עם מקל היו המערכות השונות במחזה בדרך אל ההדרן של חייה, דרך שנגמרה כשעלתה על הבמה ההיא לפני ימים ספורים.

אריסטוקרטית

בתפקיד הראשון שלה בתיאטרון מאז התאונה, דמותה של הלנה ירלובה במחזה "האריסטוקרטים" שעלה בסוף השבוע בתיאטרון "הקאמרי" איננה הדמות הראשית, שסביבה נע ציר הישראליות העקום אותו תארה המחזאית עדנה מזי"א. אבל גם בלי שתתכוון הופכת האישה האמיצה הזאת לכוכבת האמיתית של הדרמה. ורה (אותה מגלמת ירלובה) רחוקה מרחק שנות אור מהדמות האחרונה שגילמה על הבמה, הפאם פאטל של התיאטרון הישראלי, השחקנית והמיתוס חנה רובינא, אהובתו של המשורר אלכסנדר פן שסיפור חייהם סופר בהצגה "היה או לא היה". הפעם ורה היא המשקיף, האורח, זה שמגיע לביקור ונשאר לנצח, צל חיוור של עצמה, של מי ששרדה מהתופת אבל איבדה שם את כל משפחתה, מהווה זיכרון תמידי ועדות ניצחת לשואה, לטראומה הלאומית ההיא שיש להישמר ממנה.

האריסטוקרטים. מימין: לימור גולדשטיין, יחזקאל לזרוב, גיל פרנק. ירלובה ראשונה משמאל. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ הקאמרי

מלבד ירלובה, שמפגינה רגישות אדירה בדמות אנושית ושובת לב, ראוי לציין את כל השחקנים (לימור גולדשטיין, יחזקאל לזרוב, דינה סנדרסון, גיל פרנק, עידו רוזנברג, אנטון וילקין, ליאור חקון, גדעון כרמל, מונה מרקוביץ, אלינור פוגל, שחר פרץ, אודי פרסי ומרינה שויף) שתחת שרביט הבימוי של עמרי ניצן ועם הטקסט המדויק של מזי"א מפליאים לשרטט תמונת מציאות לא מתחנפת, ואף מקוממת לפרקים: ייצוג לשתי תקופות משמעותיות בחיי המדינה - ואיך לא ?– גם בחיינו אנו.

התקווה והשבר של הסיפור הישראלי

על הבמה מסופר לו הסיפור הישראלי, דרך קורותיה של משפחת בן כנען בשתי תקופות שונות: בשנות ה-50 עם הקמת המפעל הציוני וכינון הבית היהודי, שהוקם גם על חשבון הבית האישי וחורבות התא המשפחתי המתפרק, ובשנות ה-70 בהן הדור ההוא שהקים ונלחם, השיג וכבש- נדרש להתמודד עם התוצאות, ההשלכות והאכזבות כשהדור החדש מבקש למצות את הדין. ירלובה נמצאת שם לאורך כל המחזה, תומכת, משקמת ומנסה להיות הדבק שיקשר בין החלקים השונים שמרכיבים את הבתים האלו, הבית הפרטי והבית הלאומי, שכבר לא ברור מי התפרק קודם.

על איכויות המשחק שלה כבר נכתב ונאמר,אין טעם למחזר( וגם הפעם על הבמה היא נהדרת) אבל התשואות האמיתיות מגיעות לה עוד הרבה לפני שנדרשים לבחון את משחקה בהצגה, לפני שלב מחיאות הכפיים וההשתחוויה. הפעם אלה תשואות על אומץ, עקשנות והתמדה- על הניצחון הפרטי שלה, שהחזיר אותה למקום הכי טבעי שיש - לבמה, שם היא מעניקה לנו הצופים בכל ערב מחדש, מתנה ענקית. ועל כך- מגיעה לה  תודה.

>> מתוך הבלוג של מאיה כהן- במה משלך
צילומים:
מוטי קיקיון- ויקיפדיה
ז'ראר אלון- הקאמרי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה