הורים לפלפלים צהובים

מה עושים עם ילד 'לא לגמרי בסדר' אבל גם לא לגמרי 'לא בסדר'? הסדרה פלפלים צהובים מנסה לענות

04/01/2011
Tamar_Agmon קבלו עדכונים מתמר
  • RSS
» מתוך הסדרה 'פלפלים צהובים'. צילום: יח"צ שידורי קשת

להיות אמא זו משימה מאתגרת מבחינות רבות. להיות אמא של ילד שמראה קשיים זו משימה מורכבת, רגשית ומעשית, פי כמה.
סדרת הטלוויזיה "פלפלים צהובים" עוסקת בגילוי אוטיזם אצל ילד בן חמש ובהתמודדות המשפחתית עם הגילוי והחיים עם אוטיזם. עלמה זק, שאותה אני מוכנה לראות בכל מקום על המסך שלי, ויוסי מרשק המצוין גם הוא, מציגים בצורה נוגעת ללב את האהבה האינסופית לילד שלהם, שמחים ביכולותיו יוצאות הדופן. הם רוצים את הכל בשבילו אבל מתקשים לוותר על גאוותם ולחשוף את הפחד שלהם. הם מעלימים עין בעדינות מכל מה שמוזר ואף נתמכים, בלא מודע, בעובדה שבמושב הקטן, עם גננת אחת ורופא אחד, קל להעלים עין מהספקות. העלילה מתרחשת במושב בדרום ישראל, שמהווה מטאפורה לעולם פנימי מלא פרטים ושפה משלו, אך מנותק כמעט ומוצא מעט דרכי גישה החוצה, אל הנורמה.

דווקא הסבא שם לב

יהודה ברקן מרגש בתפקיד סבא אוהב, אבא דואג וגבר שהמדינה שהוא עזר להקים בורחת לו מבין האצבעות, אבל החבר'ה מהגדוד עוד נאמנים איתו לאותם אידיאלים וגם עוזרים לו למצוא רופאה מתמחה בבעיות התפתחות לנכד המקסים שלו. דווקא הסבא, שמקפיד שכבוד זה כבוד ועברית תקינה זו עברית וערכים זה ערכים והכל צריך להיות כמו שצריך, הוא הראשון לשבור את מצב הקיים ולהסכים לבחון את חוסר הנורמאליות של נכדו האהוב. הוא מסכים גם להתמודד עם ההשלכות.

"פלפלים צהובים" מציגה תמונה לא אידיאלית של משפחה ישראלית. בתוך אינטריגות רגילות של כל משפחה, שיכולות למלא ומילאו אינספור סיפורים, סרטים וסדרות טלוויזיה, על הגיבורים להתמודד גם עם הפרעת התפתחות של הילד של המשפחה. וזה מה שעושה בעיני את הצגת הנושא מצוינת כל כך. היא מראה את המציאות כפי שהיא, איך כל כך קל לעיתים לפספס, להמשיך הלאה כי תמיד יש משהו אחר, משברים גדולים יותר ודאגות קטנוניות יותר מעתידו ושלומו של הילד שלנו, כי הוא, בסך הכל, בסדר.

הדעות הקדומות שבדרך

בסצנה מצוינת בפרק הראשון מראה אם המשפחה עד כמה קשה לה לרדת מהעץ עליו טיפסה, וגם הושטת עזרה לא מביאה אותה לרדת לקרקע המציאות. טינות ודעות קדומות שקשה תמיד לשחרר בכל משפחה, מעיבות על היכולת לתת אמון ולהקשיב לאנשי מקצוע, גם אם הם מתחת לאף שלהם. ופתאום כקהל צופה ואינו נראה אנחנו נחשפים לעוד ועוד רגעים בהם כל כך ברור, שצריך עזרה, שמותר לקבל תמיכה. רגעים קטנים בהם מעלימים עין וממשיכים את היומיום, שאף פעם אינו קל ופשוט, וכך חולפים חודשים בהם הילד מתכנס יותר ויותר בעולמו.

רגשי האשמה- זה בגללי?

בתוך פרורי החיים קיימת הידיעה החרישית שמשהו לא לגמרי בסדר, והשאלה התמידית אם הילד תמיד צריך להיות כמו כולם ומה זה בעצם להיות לא כמו כולם? מחמאה או בהלה? מה בעצם כל כך מפחיד במילה המפחידה הזו, אוטיזם? האם זו המחשבה שהוא לא יסתדר בעצמו? אבל אני רואה שהוא מסתדר, אמנם קצת שונה ומיוחד, אבל לא מוגבל או משהו. והחרדה תוקפת בצורה של גל חום בבטן, איפה שנוצר הילד שלי ואיפה שנולדים גם רגשי האשמה. לו רק הייתי...אז הוא לא היה כזה?

פחדים נוספים הם של מה יגידו, או שהוא יאלץ לעבור מסגרת, או שנאלץ לעשות שינוי גדול מאד בחיים שלנו, שנאלץ להודות בחולשות. שנאלץ להתבונן במראה האמיתית ולהתחיל לחיות עם האמת. האם האמת טובה יותר או פחות? האם ילד עם בעיית התפתחות או בעיית תקשורת הוא טוב יותר או פחות? האם יש באמת משהו שניתן לעשות? אנחנו ההורים שלו, אנחנו מכירים אותו, שלא כמו כל גננת או רופאה. אנחנו יודעים מתי הוא מסתגר בעצמו ולאו דווקא כי יש איזו בעיה. האם כל כך נורא שילד בן חמש שוקע לפעמים בתחביב? אולי הוא כזה רק בגלל שהוא חכם יותר מכל ילד אחר?

האוטיזם לא תמיד גאוני וחמוד

חושב לציין ולזכור, כי ילדים אוטיסטים ברובם אינם מתפקדים כמו הילד בסדרה. אוטיזם יכול להתבטא בצורה קשה ולצערי, מה שמוצג בתקשורת הוא תמיד הצד הגאוני והחביב. אך לא כל אוטיסט הוא איש הגשם, מתוק גאון ומלאכי, כפי שלא כולנו סקסיות כמו עלמה זק כשאנחנו נאבקות. חשוב לזכור את זה. חשוב לפתוח את הראש ואת הידע להפרעות תקשורת קשות והרבה פחות נעימות לעין.

הצעה להתמודדות

בחודש הבא תפתח בתל אביב סדנת כתיבה לאמהות המתמודדות עם שאלות כאלה ואחרות, תעזור לנתב פחדים ושאלות אלה, ותתן כלים לכל אמא בנושאים אלה.

פרטים על הסדנא כאן

>> מתוך הבלוג של תמר אגמון- כתיבה יולדת




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה