הייתי עדה לרגע קטן שהוביל לאסון גדול

שרון פתיר היתה נוכחת בארוע במשרד הפנים שהוביל להתאבדותו של אריאל רוניס, מנהל לשכת האוכלוסין. "שמעתי אותה אומרת לו 'זו ממש גזענות', אבל פשוט לא היה שם כלום".

24/05/2015
שרון פתיר-כהן קבלו עדכונים משרון
  • RSS

התלוננה על גזענות בתקשורת. צילום מתוך יוטיוב

אני כותבת מתוך זעזוע עמוק.

לפני מספר ימים הלכתי עם בתי למשרד הפנים לחדש דרכון ולהנפיק תעודת זהות ראשונה.
מצאנו תור ארוך שמשתרך לפני עמדות הבידוק הביטחוני. כשמתקדמים קצת בתור, מבינים שזה התור לעמוד בעוד תור ואחר כך בעוד אחד. אז מה עושים בינתיים? אני אוהבת להתבונן על האנשים מסביבי, כל אחד עם הצורך שלו לקבל שירות מהרשויות.

מדי פעם יוצא גם לשמוע שיחות מזדמנות בין זרים, שאלות של אנשים בעמדת המודיעין ואפשר לדמיין סיפורים אישיים כאלה ואחרים; בחור צעיר צריך תעודת פטירה, אדם עצבני מחכה בעצבנות לפקיד שיבוא לאייש עמדה מהירה, הורים צעירים שבאים להנפיק תעודת לידה או לשנות כתובת, אנשים שמהססים להנפיק דרכונים בעמדות המהירות.

כשעמדות הבידוק נפתחו והחלה תזוזה, שמתי לב שנשים וגברים שהגיעו עם עגלות תינוק נכנסו מהצד לקבלת שירות, וזה שימח אותי שהתחשבו בהם, בלי קשר לסוג השירות לו נזקקו. כשהגענו לתור השני, בו בעצם מקבלים מספר עבור התור הבא, הגיעה אישה צעירה, דוברת אנגלית, עם תינוק או תינוקת בעגלה ושני ילדים מתוקים לצידה. משהו כנראה אמר לה שהיא לא צריכה לעמוד בתור כי היא עם עגלה ואיש הביטחון הפנה אותה לתחילת התור בו עמדנו אני ובתי.

היא ניגשה לפנינו לעמדה ונאמר לה ש"כאן כולם עומדים בתור". לאחר מכן גם אנחנו קיבלנו את המספר הנכסף ונכנסנו ללשכה. בעודנו מחפשות את עמדות השירות הרלוונטיות ניגש אלינו אדם, שנראה האחראי ושאל אותנו איך הוא יכול לעזור. אדם אדיב, קשוב (כן, קשוב), סבלני וניכר שיודע את העבודה, רוצה לתת שירות.

הוא הסביר לנו על האפשרויות הביומטריות עבור דרכונים ותעודת זהות והפנה אותנו לעמדות הרלוונטיות, שלדבריו גם יחסכו לנו זמן. אני עוד ניסיתי לבקש ממנו קיצור זמנים עבור הנפקת הדרכון והוא אמר לי: "גברת, 10 ימי עבודה לכולם". בעודנו ממתינים המשכתי להתבונן איך האיש הזה מקבל את הנכנסים ומפנה אותם למקום הנכון בהתאם לצרכיהם. אמרתי לעצמי: וואלה, השתפר פה, יש הבנה שצריך לרכך קצת את תחושת הכאוס והמתח כשמגיעים למקום הזה והאיש הזה נוהג בתבונה, בנימוס, בנועם, ויחד עם זאת הוא הרגיש לי אחראי ומסור לתפקידו.

התרשמתי מאדם שאני לא מכירה עד שחשבתי לעצמי שהתנהגותו כאילו לא מתאימה לציפיות הנמוכות שלי, ההפך מהסטריאוטיפ של משרד הפנים. התור לא זז אבל זה כבר לא היה נורא כל כך. בהיותי שוב ב - mode של התבוננות, שמתי לב לשיחה של האיש האחראי עם אותה אמא ושלושת ילדיה שניסתה דקות קודם להיכנס לקבלת שירות מהיר מבלי לעמוד בתור. שמעתי אותה אומרת לו "זו ממש גזענות", "כל מי שהיה עם עגלה נכנס", "זה לא בסדר" וכדומה.

היא התלוננה בשקט והשיחה ביניהם היתה רגועה ועניינית. המחשבה שעברה לי בראש וגם נאמרה לביתי בתגובה היתה: "איזה נורא זה שכל התנהלות נתפסת כגזענות". פשוט לא היה שם כלום, אלוהים.

נגע הגזענות והנבערות נמצא בחברה שלנו בכל מקום - מגדרי / מגזרי / עדתי. יש אפליה, נקודה. היא מחלחלת בנו מתחת ומעל פני השטח, ולפעמים נדמה שרק באקראי היא מגיעה לידיעת הציבור הרחב. אנשים חווים כאן השפלות יומיומיות, פציעות בנפש ובגוף ורבים מהם נושאים אותם לכל מפגש חדש או מערכת יחסים בבית, בעבודה, עם השכן ממול. צריך להלחם בכל גילוי של גזענות אבל כל שיפוט, תגובה ופעולה מחייבים בדיקה אמיתית.

עכשיו אני רואה את ההשתלשלות הקטלנית של אותו ארוע, את התמונה, את השם ומבינה לצערי שהייתי עדה לרגע קטן שהוביל לאסון גדול.

הפייסבוק, כלי שיכול להיות נהדר אבל גם קטלני לעיתים, משמש כאמצעי הסתה, ככלי נשק, כבית משפט. מחריד. לא יודעת מה גרם למה, אבל כל מי שמשתתף, משתף או משתמש צריך לקחת אחריות. חיים ומוות ביד הלשון.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה