בייבי בלוז

סליחה על כל מה שהייתי- ובעיקר על מה שלא הייתי. וסליחה על כל אותם רגעים שהשארתי אותך לבד עם הילדים, בימים וגם בלילות, בטיולי הג’יפים ובתחביבים המטומטמים שלי

02/01/2011
גילי קצנלנבוגן קבלו עדכונים מגילי
  • RSS
» ילדונת שפתאום נפל עליה תפקיד של אמא

אני יושב וכותב את הטקסט הזה במקום שמשול- מבחינתי, לגן עדן. כל מי שסביבי פה מצויד בתינוק, תינוקת, או תאומים. כולם כאלה רכים וחמודים, שבא לאכול אותם. מנחשות איפה אני?

במתחם "דיאדה" בנמל תל אביב. סיימתי פגישה ואחריה נכנסתי לכאן כדי לקבל קצת אנרגיות של בריאה.

נראה ומרגיש כמו רחם גדול

בשקט בשקט הן מגיעות לכאן, אחת אחת, ונכנסות לכל מיני חוגים והעשרות. כל אחת והבייבי שלה. זה כל כך יפה ונקי לראות את זה מהצד, ממש עשה לי צירי לידה… וחשבתי לי, כמה זמן עבר מאז שהצעיר שלי יואב נולד. היום הוא כבר בן אחת עשרה וחצי שיהיה לי בריא- חמסה חמסה. אמהות אמהות, וגם אבות, אוחזים באוצר הפרטי שלהם ומתרגלים מיני תרגילים ועיסויים, שהלוואי עליי לקבל כאלה. ויש שם ברכת מים חמים, וכל המקום הזה נראה ומרגיש כמו רחם אחד גדול.

כשיצאתי משם, ראיתי מחוץ למתחם אמא צעירה שמניקה את התינוק שלה, ובוכה. היא בכתה בכי חרישי כזה, שלא שומעים. וזה הבכי שהכי כואב לראות. ואני, שאפילו בסרט של ‘במבי’ בוכה, לא יכולתי שלא לעצור לידה. והיא הייתה יפה כל כך, ילדונת שפתאום נפל עליה תפקיד של אמא גדולה, מבלי שהייתה מוכנה אליו כנראה.

אז עצרתי לשאול אותה אם קרה משהו, והיא ענתה במבוכה: "לא תודה, הכל בסדר", ומחתה את דמעותיה.

"אם הכל בסדר, למה את בוכה?" שאלתי. היא שתקה.

הבאתי לה כוס מים, והיא הודתה לי ולגמה באיטיות, ליטפה את תינוקה כאילו מלטפת את עצמה, ובכתה.

התיישבתי לידה ושתקתי גם, עד שנרגעה קצת.

הורמונים של עדלאידע

ובעודי יושב כך לצידה, קשה היה שלא לעצום לרגע את העיניים ולהיזכר באשה שהייתה לי, כשעוד הייתה אמא-ילדה כל כך צעירה, ובשעות הלידה וההיריון שלה-שלנו ובתחושות שהיא חוותה, לטוב ולרע.

ונזכרתי שבהיריון האחרון (הרביעי) שלנו, האקסית כבר הרגישה לבד. יחסינו, מבחינתה לפחות, כבר היו בגדר ‘יחסינו לאן’. אני הייתי שקוע בעולמי והיא בעולמה, שיגרה ארוכת שנים. וכשאת בהיריון (לא שהייתי, אבל היום אני חכם גדול), ואין לך כל כך פרטנר שיתרגש כבר מכל בעיטה וגראפס וקשה לך, ואת חושבת שאת נראית כמו מוחיטו שעמד שעות בשמש ומרגישה זוועה, בא לך כבר רק לגמור עם זה. והתהיות אם הבעל שלך כן נמשך ולא נמשך, ועוד מקטר שאת מקטרת… ואז הילד בא לעולם ואת חוזרת הביתה עם הכאבים והתפרים ותחושת הסמרטוט הזו, העייפות הפיזית ובעיקר הנפשית. והורמונים של עדלאידע שמשגעים אותך, והתינוק בוכה ויש לו גזים, והבעל שלך? חוזר מהעבודה ויוצא עם חברים, משאיר אותך שוב לבד. זו הרגשה נוראית.

וככה, גם אותה אמא מתוקה שישבה לידי הרגישה ובכתה בשקט. וכשנרגעה, סיפרה לי שבעלה העדיף לנסוע עם חברים לטיול ג’יפים במדבר ולא לבלות איתה את סוף השבוע הזה. וזו כבר הפעם השנייה שהוא בורח מהבית ומשאיר אותה לבד, בלי עזרה, כי ככה בא לו. "יש שיטפונות בנגב", אמר לה, "אני לא יכול לבאס את החברים שלי". והיא כועסת. בעיקר על עצמה, ומאוכזבת נורא ממנו.

מבחינתי, הייתי עושה עוד חמישה

סיפרתי לה שגם אנחנו, פעם, ייצרנו ילדים כאילו מדובר בזוג אברכים מבני ברק. ולמה עשינו עוד אחד ועוד אחד אם כבר היחסים היו ככה ככה? אין לי עד היום הסבר. אולי כי חשבנו, כמו כולם, שילד זה מאחה ומקשר ומחבר. וכמו כולם, עשינו כי בא לנו נורא על זה (אגב, מבחינתי הייתי עושה עוד חמישה כמוהו. בעצם, לא חמישה, שלושה גג, בהתחשב בזה שיש לי כבר ארבעה משלי, ולהיות יאנוש קורצ’ק לא נראה לי להיט גדול).

"ולגבי האקסית שלי", אמרתי לאמא העצובה, "אני יכול להבין היום איך נשבר לה ממני, ולבקש באמת באמת סליחה".

סליחה על כל מה שהייתי- ובעיקר על מה שלא הייתי, במקום הזה שבאמת היית זקוקה לי. וסליחה שהתנהגתי כמו שהתנהגתי כשרצית שאבוא לחבק להיות ולחלוק אתך בעול, סליחה שברחתי ושלא הייתה לי סבלנות לקפוץ אתך בכל פעם לרופא שיאמר לך שהעובר מתנהג יופי ושהגודל שלו משביע רצון. וסליחה על כל אותם הרגעים שהשארתי אותך לבד, בימים וגם בלילות, בטיולי הג’יפים ובתחביבים המטומטמים שלי.

הילדה-אישה הבודדה והעצובה הזו, זרקה אותי שנים לאחור, לחתיכת תקופה מחורבנת והזויה. היא גרמה לי שוב לא לסלוח לעצמי ולהבין כמה טעויות של טירון פעם עשיתי. למרות שעבר כבר המון זמן, אני כועס על עצמי מאוד, ומנסה אולי לקשור את זה לגיל הצעיר, לזוגיות שלא הייתה כבר מי יודע מה, לעייפות החומר ולשחיקה של שנינו אחרי שלושה ילדים, לחוסר האחריות שלי שנבע בעיקר מאגואיסטיות חסרת רסן. אבל כל מה שאומר לעצמי היום, לא יגרום לי לרגע לחשוב שהיה מקום להתנהלות והתנהגות כזו ביחסים.

תני לו אולטימטום עם מועד פג תוקף

היום, ממרום גילי המופלג, אני מבחין בהם- באותם אבות שנוטשים, אבות שכבר מחודשי ההיריון האחרונים בורחים מהאשה, קופצים מהסיפון, ומשאירים אותה להתמודד לבד עם הלבד הזה. וזה מגעיל אותי. אשכרה מגעיל.

אז בחיאת, אמהות יקרות שמרגישות עכשיו לבד- יבוא יום ותזכרו בימים ובלילות האלה, ואז תשאלו את עצמכן: מה אני צריכה את ה’שותף’ הזה שלי, שלא מזיז את התחת שלו ועוד מיילל כל היום, ולמה הכל נפל עליי, ואיך הוא בכלל מעז להשאיר אותי עם ה’אוצר’ הזה, אחרי שאמר לי שוב ושוב שהוא רוצה שנחלוק הכל ביחד ובשיתוף מופתי? קומו ממקום מרבצכן, כי אם לא תעשו זאת היום, זה יתפרץ לכן פתאום בעוד כמה שנים ואתן תכבו, תסגרו ותאטמו, בדיוק כמו שה’פרטנר’ שלך עכשיו סגור, אטום וכבוי.

ואל "תתחברו" לקשיים שלו, ללחצים שלו בעבודה ולכל בלבולי הביצים שהוא מוכר לכן. וכמה שהוא לא סובל את החפירות והשיחות שחוזרות ונשנות- המסכן, אל תוותרו. דברו לתוך העיניים הלא מפוקסות שלו, ותנו לו אולטימטום עם מועד פג תוקף, ממש כמו שרשום על המוצרים בסופר.

אבל כמה כייף היום שיש לי את כל הילדים האלה. בלעדיהם, באמת באמת באמת שהייתי לבד.

מתוך הבלוג של גילי קצנלנבוגן

תמונת אילוסטרציה: oreses, פליקר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה