מירי רגב, בהצלחה עם התרבות

המשימות החשובות שעומדות לפתחה של השרה החדשה הן קודם כל להשתיק את קולות הרקע המיותרים, ואז להגביר את הווליום של התרבות הישראלית עד כמה שאפשר, כי היא החיים עצמם

18/05/2015
קרין לויט פרידריך קבלו עדכונים מקרין לויט פרידריך
  • RSS

מירי רגב. צילום: מתוך "המועמדות"

שלום לשרה מירי רגב, וברוכה הבאה למשרד התרבות. אני יודעת שזאת לא היתה בחירתך הראשונה, ובכל זאת מאחלת לך מכל הלב הצלחה בדרכך החדשה.

אני יודעת גם שחלק מעמיתיי ורבים מחבריי הרימו גבה על המינוי שלך, כי כנראה למישהו יש בראש איזה דימוי שלך, שיש לי הרגשה שניסית בכל כוחך לטפח, של אישה ש"לא יודעת איך מתנהגים", שמדברת בקול רם מדי, שאומרת את הדבר הלא נכון ברגע הלא נכון ולא שומרת, לכאורה, על כללי התרבות הנהוגים.

אז על אף שאי אפשר להפריז בפער ביני ובינך בכל הנוגע לעמדות פוליטיות וערכיות, אני מאחלת לך שבשנותייך בראש המשרד החשוב הזה, לא תקשיבי למלעיזים, לא מכאן ולא מכאן.

כי מי שמכנה אותך "בהמה" אין בינו ובין תרבות דבר וחצי דבר, וכך גם תומכייך, כביכול, שמשתמשים בקריאות התמיכה בך כמצע לקריאות הסתה גזעניות ואלימות.

אני מאחלת לך שתביני עד כמה גדול כוחה של תרבות לאחד בין אנשים, לגעת להם בלב ולהיות החלון דרכו הם רואים את האחר, את מי שחי בצד השני של המתרס, ושאולי תעשי כמה צעדים אופרטיביים כדי לקדם האוצר הזה שיש כאן.

גיל כהן מגן, ריקוד "מצווה" בחתונה. חסידות סאסוב, 2014גיל כהן מגן, ריקוד "מצווה" בחתונה. חסידות סאסוב, 2014

התרבות איננה רכושו של אף איש או אישה ולאף אדם אין זכות לתבוע עליה בעלות. התרבות היא חלק בלתי נפרד מהחיים, מהנשים והאנשים שחיים כאן ועכשיו, במדינת ישראל של 2015 שנראית בעת הזו כאילו היא פוצלה לאלפי חלקיקים.

לא ברור אם השסעים בחברה הישראלית הם באמת עצומים כמו שהם נראים, או שאולי הריחוק בין הקצוות היה כאן תמיד, ועכשיו הוא רק עולה אל פני השטח שנדמים כתוססים ורוחשים וצועקים. מה שבטוח, השנאה, הקנאות וההתלהמות נמצאות כאן והן בוערות ופוערות תהום ענקית בין אדם לאדם, בכל יום.

ובכן, אני מאמינה באמונה שלמה שרק בידי התרבות הכוח לשנות את כל זה, כי התרבות היא אנחנו. היא ההיסטוריה של כל מי שחי כאן, היא הגיעה דרך המנהגים, השפה והסיפור של סבא וסבתא שלנו, והסבים שלהם, מאוקראינה וליטא ומרוקו ולוב וגם מעזה וחברון ויפו ואפילו מאריתריאה וסודן.

התרבות היא המוזיקה שבוקעת מחלון דירת סטודנטים בחיפה, היא שמלת יום ראשון של אישה אפריקאית מדרום תל אביב, היא תנועתם האחידה של אברכים שרוקדים בדבקות בירושלים, היא השירה שבוקעת מהלב בסכנין, הקו שנמתח על הבד באריאל או בתקוע.

וזאת אולי המשימה החשובה ביותר שעומדת מולך עכשיו. המשימה היא לדאוג לתרבות כי היא החיים עצמם, ולעתים השמירה על אוצרותיה חשובה יותר ומשמעותית יותר מכל עבודה אחרת.

תרבות היא לא בושה

אז בקיצור, השיר הזה, של המשורר אלי אליהו, די מסכם את הדברים מבחינתי, ואשמח אם עוד נשים ואנשים יקראו אותו. אליהו כותב על הבושה שהרגיש אביו כששמע ברדיו מוזיקה עירקית, ועל הצורך להחביא אותה, כי היא לא נחשבה לתרבותית מספיק.

והשיר הזה גם מזכיר לי קצת את אבא שלי, שהגיע מצ'רנוביץ והיה שומע רדיו ברוסית. חזק, בקול רם, ומעל לפני האדמה, כי הוא היה כזה.

ואני תמיד הייתי קצת מתביישת.

***

- אלי אליהו, "מתחת לפני האדמה", מתוך: "אני ולא מלאך", הליקון 2008 -

"ומה לעשות שאצלי

הניתוח הצליח ובגדאד

מתה. ולא נותרה

אלא המוסיקה שהיה אבי

שומע בתחנות הבושה,

כשהמתין בחניון התת-קרקעי,

לקחת אותי אל צבא העם

בדרכו לעבודה.

ולא אשכח לעולם

את עצב ידו המגששת

אחר העברית, להחליף מהר,

לפני שיוצאים ועולים

מעל פני האדמה".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה