תחרות מסיכות

רוב האנשים כבולים במשחקי תפקידים. יואב אפטוביצר, מטפל בשיטת ימימה, פגש בובת ברבי מושלמת ועזר לה להפוך בחזרה לאדם אמיתי

02/01/2011
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» "מולי ישבה בובת ברבי". צילום: flickr - Gabriela Camerotti

>> פוסט אורח מאת: יואב אפטוביצר

נפתח בחידה - מאיזו תכנית טלוויזיה, "האח הגדול" או שמא "היפה והחנון", נאמרו המשפטים הבאים:

א. "אני אוהבת את הגוף שלי ואיפה שהיה חסר, השלמתי".

ב. "מה שיש בי זה הכי טוב ואת זה אני צריכה לטפח".

מענה נכון יקדם אתכן ישירות אל החזית התוססת של ישראל, המקום בו מתעצבות אושיות התרבות המתחדשת שלנו, אל המאבק עטור רייטינג בין המצדדות בהגדלת היקף חזה ועובי השפתיים כערובה לאושר, לבין הדוגלות ב"להיות מי שאני".

ובכן, משפט א' שייך כמובן ל"יפה", צמודתו של החנון, ומשפט ב' שייך לפרידה מ"האח הגדול". אבל לא רק בסדרות ריאליטי יש תפקידים. אקהרט טולה, הנחשב כיום למורה הרוח החי המוביל בעולם, אומר שרוב בני האדם כבולים בתוך משחק תפקידים. כשאנחנו מזדהים עם להיות  "אמא", "אישה יפה", "אישה חכמה", "מורה", "עורכת דין" וכו', אנחנו מזדהים עם תפקידים ומשחקים לפי כללי המשחק. התוצאה - רוב היחסים בעולם שלנו, אינם אותנטיים. כשהתרבות מעודדת לבישת מסיכות, אנחנו משקיעים מאמץ גדול בהסתרה, במקום מפגש ישיר ואמיתי בין בני האדם.

פרידה הכט מ"האח הגדול" אינה לסבית, אינה אישה, אינה יפה ואינה חנונית. פרידה היא אדם. אבל - בתחרות המסיכות, אני מוכן להמר בלב דואב, היא תפסיד.

בובת ברבי

מיכל (שם בדוי), עורכת דין מצליחה באמצע שנות השלושים לחייה, שכללה את ההסתרה עד לכדי אומנות. במפגש הראשון שלנו בחדר הטיפולים הרגשתי שמולי יושבת בובה, מוטב לומר בובת ברבי. האיפור היה מושלם: הריסים השחורים והמעפעפים, השפתיים המודגשות באדום והפודרה, שכיסתה כל רמז לקמט מתחיל. מיכל ישבה רגל על רגל, נשימתה שטחית ועצורה, גופה נינוח לכאורה, אך דרוך ונוקשה.

בתוך גבולות המותר, שהרשתה לעצמה, מיכל שיחקה את האישה המושכת, המוכשרת והדעתנית, אך מתחת, מבעד לארשת המסיכה המתוחה על פניה, יכולת לחוש בעצב וחוסר בטחון. היא לא ידעה לבכות וגם לא לצחוק. אבל כמו בובה שמנעד התנועות שלה מוגבל, גם היא נעה בעולם כשהיא כבולה בתוך המסיכה שהרכיבה לעצמה.

חודשים ארוכים חלפו מהפגישה הראשונה עד שמיכל היתה יכולה להתחיל ולתת מעט אמון, ולחשוף את מה שהסתתר מתחת לאיפור. ההסתרה שימשה אותה, כך גילינו, עוד מגיל צעיר ביותר, כדי להגן על עולמה הפנימי הרגיש והפגיע מול אבא נוקשה ואמא שתלטנית. לאט לאט, כמו חילזון, היא הסכימה להציץ מתחת לקונכייה ולהסכים להיפרד ולו במעט מהמסיכות הנוקשות שעטתה.

הקושי להפרד מן המסיכה משותף לכולנו. ימימה אביטל , מפתחת שיטת החשיבה ההכרתית, הדגישה מאוד בתורתה את הנטייה לצמצם ולהסתיר את עצמנו.  "הנפש נאבקת כדי להתקיים בעולם", אמרה, "ואם נתבונן בעצמנו ובסובבים אותנו, נוכל להבחין עד כמה מתאמצים כדי להיראות וזה טבעי...". כשאנחנו רוצים להיראות, אנחנו רוצים גם שיאהבו אותנו, כי כולנו רוצים חום ואהבה. בה בעת, את הצדדים שאנחנו מכנים "הלא יפים" אנחנו מתאמצים להסתיר, ובמקומם אנחנו מבקשים להציג מראה אחר. התוצאה היא מה שקוראת לו ימימה "זיוף". אנחנו מתרחקים ממי שאנחנו באמת.

לא פלא שאנחנו נוהגים ככה. החיים בעולם הזה, כבר מהילדות המוקדמת, לימדו אותנו שאיננו יכולים להיות עצמנו בפשטות. כשקפצנו בשמחה על הספות בסלון ההורים, אמרו לנו לא להשתולל, כשבכינו אמרו לנו להפסיק לבכות, כשהתרגשנו אמרו לנו להיות רציונאליים. צעד אחר צעד למדנו להיות ילדים 'טובים', זאת אומרת אנשים המתאימים עצמם לרצון האחרים.

הפחד העמוק ביותר

מיכל לימדה אותי כיצד כוחות החיים, היצירתיות, המיניות והאותנטיות יכולים להידחק הצידה לטובת חיים של הישרדות. איך אפשר להגיע למצב שבו מה שאנחנו קוראים לו היום  'אני' הוא גירסה חיוורת ומצונזרת של הכוחות שלנו. גרסה המבוססת על פחד, כפי שאומרת מריאן ויליאמסון, עוד אישה, שדבריה מצוטטים בדרך כלל דווקא בשמו של נלסון מנדלה:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור... אנחנו שואלים את עצמנו, איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות?... אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו... כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח, אנחנו מעניקים, בלי דעת, רשות לאחרים לעשות כמונו ...".

מה יכול לעזור לנו להפסיק לצמצם את עצמנו, או במילותיה של ימימה- "להחסיר" מעצמנו?

"... אל תצטדקי לקיומך", מציעה ימימה, " זאת אומרת אל תבקשי מהשני רשות כדי להתקיים...". הדרך לשחרור עוברת דרך הפרידה מההזדהות שלנו עם דמות הילדה חסרת ההגנה בתוכנו וגדילה אל המקום של הבוגרת הלומדת מהחיים. כשאנו מפסיקים לבקש רשות, פוסק גם המאבק. אפשר לנוח.

אין כמו מילותיה של המשוררת האמריקאית הנפלאה מרי אוליבר, בשירה 'אווזי הבר', כדי לסכם את הדברים: "אינך צריכה להיות טובה. אינך צריכה לזחול על ברכייך בחרטה מאה מיילים במדבר. את רק צריכה לאפשר לחיה הרכה של גופך לאהוב את מה שהיא אוהבת".

>> הכותב הוא מטפל בפסיכותרפיה גופנית. מלמד לימודי ימימה בקבוצות קטנות ובלימוד אישי ומנחה סדנאות התפתחות. אתר הבית: www.nefeshbaguf.com

צילום:

http://www.flickr.com/photos/face_it/





מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית eman 04/01/2011

    נהנתי!
    תודה רבה.

  • תמונה אישית Shopaholic 05/01/2011

    כתוב מקסים!פשוט מקסים!

    זאת שיטה שנישמעת שאפשר פשוט “להנות מהדרך” לא סתם לעבור טיפול, אלה להנות מכל צעד וצעד, נכון?

    השבוע נסעתי וראיתי שלט כזה של אלבר נידמה לי והיה כתוב : “להנות מהדרך” וחשבתי לעצמי שכמה פעמים אנחנו מנסים להגיע ולהגיע ולהגיע, אבל שוכחים באמת להנות מהדרך. תודה על הפוסט.

בחזרה למעלה