ראיון עם שירה גפן על סרטה החדש "בורג"

הבמאית שירה גפן לא מתנצלת, לא מתייפייפת ולא מזייפת. מהתגובות הקשות שהיא מקבלת על עמדותיה ופעילותה האמנותית היא כבר מזמן לא מתרגשת, וממשיכה לקרוא בקול: בואו נפסיק עם קהות החושים, צריך לחזור לבסיס

06/05/2015
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

שירה גפן. צילום: אסף שניר

לכבוד מיליארד, מיליארד תוהים, סרטה החדש של שירה גפן ״בורג״ הוא אולי הבורג שכולנו מחפשים. ראיון אינטימי ובלעדי לסלונה.

היא מאוד לא פלקטית שירה גפן. מתוך אותנטיות שלווה וחיוך כובש היא צדה רגעים של אמת, כמו גם את סקרנותי. יש לה משהו מודע והיא פתוחה לעבר ההצעות של החוויה בחיים ובאומנות. לכן אי אפשר שלא להתאהב בה. גם ברגעי בלבול קל מול החיים עצמם, הפלאפון שהתקלקל ומעצבן, הילד שמיהר לבית הספר והשאיר ככה את גפן ואותי בשיחה של בוקר על ״בורג״, סרטה החדש .

״בבסיס, הזיכרון שלי מקוטע״ היא מתוודה כבר בתחילת השיחה. ״המחשבות שלי מקוטעות וזו גם דרך החשיבה שלי״.

-זה מאוד נוכח בסרט.

״יש אנשים שאומרים לי אחרי הצפייה, רגע, מה הרצון של הגיבורה? אי אפשר להבין עד הסוף מה מניע אותה וההתנהלות לא לינארית או עלילתית. בדרך כלל מאשימים אותי בפסיביות של הגיבורות שאני יוצרת״.

-ומה באמת הרצון שלך מהגיבורות שלך?

״הכתיבה שלי מגיעה ממקום אחר. כל הבניה של הדבר לוקחת לכיוון של פסיפס וקולאז׳. הכל נובע מהחוויה שלי את החיים. אני לא יכולה לכתוב אחרת ולא חושבת על זה כשאני יוצרת. אני עובדת מתוך הבלגן של עצמי אבל שומרת על הקצב והמבנה הפנימי, חשוב לי להיות נאמנה ללב שלי״.

שבירת המוסכמות של הז׳אנר אינה עניין חדש ביצירתה של גפן, וניתן להבחין בה גם בסרטה הקודם, "מדוזות".  בשני המקרים, מהמקום שבו נשבר הז'אנר הגיח סרט פוסט-מודרני נדיר מזן אחר.

- עיצוב דמותה של הגיבורה הראשית כ"תלושה" ו"מחוקה", והליהוק של השחקנית שרה אדלר לתפקיד, עובד גם ב״בורג״, ויוצר מעין סרט המשך לכיווני היצירה הייחודיים שלך.

״דווקא הגיבורה של הסרט (השחקנית שרה אדלר בתפקיד מיכל קיים. מ"ו) נתפסת בעיני כדמות בעלת גוון חם. הדמות שלה מנותקת, אבל מצד שני ״כאן״. לדעתי ב"בורג" היכולת הזו של הגוון המשחקי שלה עוברת יותר חזק מב״מדוזות״. לכן גם בחרתי אותה, את שרה. היא שחקנית שלא צריכה לעשות הרבה כדי שזה יעבור. היא צינור נקי כזה ואני חושבת שאנחנו דומות. בעבר למדתי משחק ואם הייתי היום שחקנית... רגע! בעצם אני שחקנית... (היא מבליחה) הייתי רוצה לשחק כמו שרה״.

שרה אדלר מתוך הסרט "בורג". צילום: אסף שניר

-אז את גם שחקנית?

״אני הפסקתי לשחק כי כל הזמן ביקשו ממני להתפשט ואני מאוד ביישנית מטבעי. לכן גם אני לא מסוגלת לדרוש מהשחקניות שלי להתפשט״.

- בעיניי, כמבקרת, את נותנת בסרט סטירה בפרצוף לכל הבמאים שמערטלים נשים סתם ומתחרמנים על המצלמה. כבמאית את בוחרת להשאיר את הגיבורות שלך לבושות גם כשאפשר אחרת, ולהביך את הבחירות המשונות לפעמים של במאים. זה סרט על נשים ושל נשים.

״כי אני באמת בתחושה הזאת. במובנים מסויימים כשחקנית אני שואפת לשחק דתיה (היא מיישרת לעברי מבט) ואפילו עשיתי אודישנים לסרט הראשון של רמה בורשטיין ״למלא את החלל״ וגם אודישנים לסרט השני שלה שהיא מביימת עכשיו. לצערי בשניהם לא התקבלתי אבל זאת אני. אבל אם כבר לשחק, מתאים לי דתיה״.

- את יודעת, זה מעניין מה שאת אומרת כי אני שנים טוענת שאישה חרדית קרובה יותר לאישה פלסטינית בגלל שהיא מסומנת כ״אחר״ בחברה הישראלית, מופלית ומתמודדת עם אתגרי מעמדה כאם בפרט ובחברה. בסרט שלך יש ניסיון עז להכניס אותנו לדמות של נאדין נסראללה (שמגלמת סמירה סרייה), ערבייה העובדת במפעל ״אתיקה״ - שזה מפעל פס ייצור בדומה ל״איקאה״.

״כשאני בונה דמות אני לא בונה לה היסטוריה. שאלות שלפעמים יוצרים שואלים על הרקע של הדמות, מי היו אבא ואמא שלה וכו'. אצלי זה לא ככה, כי בחלומות אין היסטוריה לדמות ובמקום שאין היסטוריה קשה לשפוט ואת באה נקיה למקום כזה. אני בתחושה שלי יכולתי להיות כל אחת והתחושות הבסיסיות שיש לנו הן משותפות, כשילד מת כאן או בעזה -אם איבדה ילד- והכאב הוא אותו כאב. צריך לחזור לבסיס המשותף הזה כי מאוד התרחקנו משם״.

סמירה סרייה מתוך הסרט "בורג" של שירה גפן. צילום: אסף שניר

״לאתגר בעלי יש אחות דתייה שמתגוררת במאה שערים והיא אמא לתשעה ילדים וסבתא לאינספור נכדים. היא אישה מקסימה ומאוד קרובה אלי בהשקפת העולם. אני מרגישה קרובה ליהדות למרות שגם לבודהיזם. בעיני הבודהיזם והחסידות מאוד דומים. המקום של ההזדהות שאת מתארת הוא אמיתי כי נשים פלסטיניות וחרדיות מסומנות קודם כל בגלל סימני הלבוש״.

- ואת מזדהה איתן, עם ה״אחרות״?

״כל הדמויות שאני כותבת יוצאות ממני, סה״כ כי רק על עצמי לספר ידעתי. גם נאדין וגם מיכל הן דמויות שלי והן בי. הן הקונפליקט הפנימי והקולות שבתוכי. ברור שהן מוקצנות ומשום כך הן קונפליקטיות ומרשימות. כל הסרט התחיל בכלל ממחזה שכתבתי על שתי נשים, פלסטינית וישראלית, שיש להן תודעה אחת, משותפת. בזכות ״מדוזות״ הבנתי שיש הרבה יותר כלים לביטוי בקולנוע ושם אני יכולה להגיע למקום יותר פנטסטי ועשיר מאשר בתיאטרון״.

הסרט ״בורג״ נפתח בסצנה בה הגיבורה נופלת מהמיטה. המיטה נשברה. הבהלה של הפתיחה היא תחושת האי נוחות שתגרום לנו במהלך הצפייה להרגיש שאחד מהשניים: או לנו או לסרט, חסר בורג. מיכל קיים מתקשרת לחברה בשם ״אתיקה״ ומזמינה מיטה להרכבה עצמית, אבל מהר מאוד היא תגלה שחסר בורג. ומכאן חוסר הישע שלה בעולם בו האנושות הפכה לכאורה לנאורה אבל למעשה היא מסגלת בני אדם בתרבות ה״אל חזור״ למכניזם עצוב.

- בסרט את מביעה, במודע או שלא, ביקורת על החברה.

״מיכל קיים היא גיבורה שנופלת לחיים של עצמה וברגע שהיא מגלה מיהי היא מרגישה ניתוק מאוד גדול. חוויית הצפייה עושה בו זמנית כמה דברים, ובין השאר היא מניחה את הצופה מחוץ לעולם הבדיוני. זו חווית צפיה לא אמוציונלית, כמו ביקור במוזיאון. חוויית הצפייה מורכבת גם מהשיר של אחי אביב, 'מיליארד טועים', שנמצא בפסקול ואני מרגישה שהוא מייצג דור".

דמותה של נאדין אינה דוברת עברית ומסומנת בסרט באופן מובהק כערבייה. אבל אהובה ואהובה של מיכל קיים הוא אותו שחקן. מה זה עושה לנו הצופים? זה לא משנה. ההכרה שלנו את הסובייקט מתוך הסובייקטיביות שלו היא נקודת תצפית נדירה או כפי שהיטיב להגדיר מישל פוקו, הסובייקטיביות היא שאלה של זהות כי במלה עצמה יש את המשמעות של ״אני״ ואת המשמעות של ״נכפף״. כלומר בשביל להגדיר את ה"אני" אני צריכה להכניס את עצמי לאירגון חברתי קיים.

מתוך הסרט "בורג" של שירה גפן. צילום: זיו ברקוביץ מתוך הסרט "בורג" של שירה גפן. צילום: זיו ברקוביץ

"אני את עצמי יודעת לכתוב. אני חושבת שביצירות מה שחשוב זה הסובייקטיביות ונקודת התצפית של הגיבורה. השאר זה כלי שרת. אני לא חושבת שהדמויות צריכות להיות עגולות בצורה שווה. הדמויות באות כדי להאיר משהו ולכן גם תהליך הכתיבה לא אובייקטיבי״.

- נתקלת באמירות לא נעימות או איומים בגלל האג׳נדה שהסרט מייצג?

״אני נולדתי לתוך המקום הזה. אבא שלי כל החיים דיבר ולא פחד וכל החיים התקיפו אותו. בפסטיבל הסרטים בירושלים שהיה בזמן מלחמת צוק איתן, כשביקשתי לעמוד דקת דומיה לזכר המתים מעבר לגדר, התקיפו אותי וקיבלתי איומים כמו 'חכי שנפגוש אותך פנים מול פנים' וקללות עסיסיות. זה היה מאוד קשה. אולי לכן אני מרגישה מחוסנת, מעבר לעצב על מה שקורה פה. זה עצב שמשקף את חוסר הסבלנות, האלימות וקהות החושים. ברגע שאתה קהה כלפי עם שבו אתה שולט, אתה לא יכול להיות רגיש גם לעם שלך. כשלוקחים 'פרוזק', ולא שלקחתי, מה שקורה זה שאת לא מטשטשת רק את הדיכאון שלך אלא הכל מיטשטש. אין את הרגישות והתחושות. ברגע שהילדים שלנו עומדים במחסומים והם נדרשים להקהות את חושיהם, אנחנו מגדלים מבוגרים קהים. לא רק לפלסטינים אלא גם לדתיים וגם לנשים וגם לאתיופים וגם למזרחיים ולאשכנזים ולכל מי שלא דומה לך. אני עמדתי בשירות הצבאי שלי במחסום ווטש - נשים שעומדות במחסומים עדות למה שמתרחש שם - כל מה שקורה בסרט במחסומים זה מה שראיתי במציאות. מבחינתי המחסום הוא דימוי. דווקא בשלב הכי סוער בנפשו של הילד לוקחים את הילדים ושמים אותם שם במקומות שגורמים נזק רציני בנפש וחצי מהמדינה בפוסט טראומה כתוצאה מהדבר הזה״.

״אני מאוד מקווה שאנשים יחשבו טיפה אחרת אחרי הסרט. אנשים אומרים לי שהסרט נשאר איתם וגם אחרי הצפיה הם מרגישים בעולם שבסרט 24 שעות. הסרטים שאני אוהבת מכל הם הסרטים שנשארים בעולם שלי״.

- הסרט חורג מגבולות הקולנוע והשאיר אותי פעורת פה באלמנטים הוויזואליים ארטיסטיים שלו, למשל. איך הגעת לשם?

״למדתי משחק, והרב תחומיות שהגעתי ממנה עזרה לי להגשים את אחד החלומות שלי ולעצב בתוך הסרט גם וידאו ארט. מבחינתי זה הכי קרוב לשיר ואני באה משירה - זה המקום האמנותי שאני הכי אוהבת להישאר בו ולהביע דרכו. יש לזה קשר גם לצלם זיו ברקוביץ׳, יחד איתו ישבתי הרבה לפני הסרט כדי לבנות את העולם הזה. הרבה מהזוויות של הסרט זה בעצם הוא. אני לא למדתי קולנוע מימי ואין לי את הטכניקה, וזיו הביא איתו את הקריאה שלו על התסריט, את העומק, האופי והטעם שלו. גם המעצב של הסרט, ארד שאואט, שלושתנו יחד בנינו עולם וזה תסריט שאי אפשר היה לצלם אותו בעולם אחר. הכל כחול אבל בפנים יש את הגוונים החמים כמו הפרחים האדומים והחליפה הצהובה. כשאת מנקה את הצבעוניות את מנקה גם את הרגש ויכולה לשלו בעיצוב הרגש״.

מתוך הסרט "בורג" של שירה גפן. צילום: זיו ברקוביץ

 - אפרופו רגש, הביקורת המושלמת והגסה של הסרט היא בתקשורת של מיכל דרך המחשב עם בעלה שבחו״ל. מדובר בביקורת גסה, שמעיפה את הסטירה המושלמת לכל הגברים ההזויים שמעדיפים להתייחד עם המחשב ולא עם נשים אמיתיות.

״בקטע של הפורנו, מה שבאתי להעביר זה לא שגברים רואים פורנו כי גם נשים רואות פורנו. אני ניסתי להעביר את הנקודה של ההפרעות במערכת הזוגית. כמה הפרעות יש בין בני הזוג שלא תמיד את יודעת עם מי את מדברת עכשיו. את מדברת איתי, שירה גפן, אבל הראש שלי יכול להיות באלף מקומות ולפעמים אני יכולה להיות הכי קרוב לבן הזוג שלי אבל לא לדעת מה עובר עליו. רציתי לעורר את המחשבה גם לכאן״.

- במקביל לסרט, השקת ספר ילדים חדש.

״כן, לספר קוראים ״אגם הדמעות״ והוא מספר על מסע של דמעה מהרגע שהיא זולגת מהעין. יצא שהספר והסרט יצאו ביחד כי עשיית הסרט נמשכה שבע-שמונה שנים ובתווך הזה את צריכה להתפרנס".

שירה הולכת. היא רצה למובנים המוכרים. אני מאתחלת את שלי מחדש. מבחינתי גפן ניצחה בלי להתחנף, להזדייף או להיכנע ולהגיד את המניפסט האקטואלי שלה בקולנוע. שאפו גדול! וש״ימותו הקנאים״.

מבחן מרלנה

4 כוכבים

 עובר פלוס פלוס




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה