האם יש קשר שתיקה סביב טיפולי הפוריות בישראל?

לישראל יש את כל האפשרויות להיות מעצמת פוריות, אלא שמדובר ב-16 אחוזי הצלחה בלבד. סרטה של שרון כידון, "ילד בכל מחיר", שישודר הערב, מנסה להבין את קשר השתיקה סביב אחד התחומים הרגישים בחברה שלנו

30/04/2015
שרון כידון קבלו עדכונים משרון
  • RSS

טיפולי פוריות. צילום: שאטרסטוק

מדינת ישראל התגאתה מאז ומעולם במדיניות מעודדת ילודה. ממשלות באו, ממשלות הלכו והמדיניות נותרה: עידוד באמצעות תקציבים, מענקים, מימון ציבורי וחוקים סוציאליים תומכי משפחות. תודות ללובי החרדי החזק, שיוצג במרבית הממשלות, בישראל נהנים ממימון ציבורי חסר תקדים בהיקפו לטיפולי פוריות.

בישראל אין כמעט הגבלות על סבבי הפרייה חוץ גופית: מאז חקיקת התקנות בסוף שנות ה-80 (במסגרת חוק בריאות העם) ועד היום כמעט ולא השתנו התנאים. אבל מה כן השתנה? כמעט הכל.

בשנות השמונים הפכה ישראל למעצמת פוריות כשהיתה המדינה החמישית בעולם לאמץ את ההפריה החוץ-גופית (שמכונה בשמה העממי "הפריית מבחנה"). אחוזי ההצלחה התקרבו לאלה של לעולם המערבי. לצערנו, העולם המערבי מדווח היום על 45% אחוזי הצלחה ואילו ישראל נמצאת בתחתית הטבלה עם על 16% אחוזי הצלחה.

אז מה קרה לרפואת הפריון בישראל?

בממד ההון האנושי, הרופאים בישראל הם באמת מהטובים בעולם אבל המערכת לא התאימה את עצמה ולא ערכה עדכונים חיוניים ואמיצים. דווקא נדיבות היתר של המימון הציבורי מכשילה את בני הזוג בבואם לממש את חלום הילד.

בישראל מבוצעים כ-40 אלף סבבי הפריה חוץ-גופית לשנה, נתון המתאים לאוכלוסיה של 50 מליון תושבים (!) אבל רבים מהם טיפולים כושלים או חסרי סיכוי.

הסבבים החוזרים ונשנים של הפריות חוץ-גופיות ממומנים על ידי המדינה ומתבצעים בשיטת "ניסוי וטעייה" גם כשלא יודעים את הסיבה לכשל הפוריות ולא בודקים אותה לעומק. בני זוג עוברים פעמים רבות סבבים תכופים של טיפולים עוד לפני שהתבררה הסיבה לקושי.

יש הטוענים כי המניעים הם כלכליים; הרופאים ובתי החולים הפרטיים וחברות התרופות ממשיכות להניע את תעשיית הפוריות בגלל הרווח הכלכלי. לא מעט רופאים ששוחחתי איתם הגנו על עצמם מפני הטענה הזו באומרם שהמטופלות הן אלה שלוחצות מאוד על טיפולים תכופים והרופאים לא יכולים לסרב כשהמדינה מאפשרת.

הטיפולים ניתנים גם במיקרים בהם מדובר במטופלים עם סיכויים נמוכים מאוד להרות. טיפולים חסרי תוחלת (פחות מ- 1% אחוז סיכוי לנשים מעל גיל 42) ניתנים משום שהם ב"חינם". אבל הם לא בחינם! למרות המימון הציבורי בני הזוג מוצאים אלפי שקלים בשנה על הורמונים, נושאים על גבם נטל רגשי ומתמודדים עם לחצים חברתיים ומשפחתיים לא פשוטים.

הנשים נוטלות על עצמן סיכונים בריאותיים משמעותיים: גם אם עדיין לא הוכח הקשר בין סרטן השד לטיפולי פוריות, רופאים רבים יודעים שיש נטייה גבוה יותר לחלות בסרטן השד והשחלה לאחר יותר משנת טיפולים אחת.

המדינה מקצה משאבים בעיקר לטיפולי ההפריה החוץ-גופית על חשבון הטמעת טכנולוגיות חדשות שמיושמות כבר בכל העולם ועשויות להגדיל את אחוזי ההצלחה. לעומת זאת, המדינה לא מפנה משאבים לפיתוח פתרונות אחרים כמו תרומת ביצית ופונדקאות ואלטרנטיבות אלה יקרות מאוד וכמעט לא נגישות בארץ.

אז מדוע כולם חוששים לשנות את המדיניות הציבורית בנושא טיפולי הפוריות?

בקהילת הגניקולוגים כבר יודעים שנדרש שינוי במדיניות, אבל כולם חוששים מלובי ציבורי של נשים וזוגות שיפסידו מימון ציבורי כי סיכוייהם נמוכים וכמובן מלחץ החרדים וחברות התרופות. חוזר מנכ"ל של משרד הבריאות והמלצות של האגודה הישראלית לפוריות כבר יצאו השנה והחלו להכשיר את השטח לשינוי מדיניות, אם כי הם עדיין לא מיושמים במלואם.

שינוי מדיניות ציבורית נדרש בהקדם יחד עם צעדים אמיצים של משרד הבריאות ושל הממסד הרפואי, על מנת לאפשר לכל אדם לממש את הזכות החשובה ביותר והיא הזכות להורות.

 .




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה