אנאפורנה עם הילדים (ב')

המסע ממשיך, הלילות קפואים והימים רותחים. הללי נמלאת חששות אבל נרגעת כשהיא רואה איך הילדים נהנים (חלק ב')

02/01/2011
haleli קבלו עדכונים מhaleli
  • RSS
» אבא והקטנה. צילום: הללי

לעתים, באמצע שום מקום הופיעה בקתה, וכמה מבנים רעועים מסביבה. תרנגולות התרוצצו על האבנים, צינור הזרים מים ללא הפסקה לכיור בטון הבנוי על הקרקע וכמה אנשים מקומיים חייכו לעברנו. ואז, בתוך הנוף הקסום וריח הטבע וההליכה המאומצת, ביקשנו צ'אי. צ'אי הפך למרענן הרשמי של הטרק ובכל עצירה שעשינו הילדים מיד קפצו על ההזדמנות לשתות צ'אי. תענוג צרוף. יושבים כולנו אל שולחן, פנינו אל הנוף או אל תינוקת מתוקה הזוחלת בשמחה בין התרנגולות, נותנים לשרירים להירגע קצת, שותים את התה המתוק והחם. ברגעים אלה לא נשאר לי כלום פרט לאושר שלם ונקי, כזה המרחיב את הלב עד להתפקע, כזה שמאיר את העיניים ועושה להן לנצוץ.

ככל שעולים גבוה

ככל שעולים גבוה יותר הנוף מקבל עוצמה גדולה יותר. אם מביטים למטה מגלים את גובה ההרים והוא כמעט בלתי נתפס. כשמביטים למעלה- רואים את הרכס המושלג, פסגות חדות ונוצצות, מעליהן ענני הימלאיה רכים ולבנים. פסגת ה'פישטייל', אליה אף אחד עוד לא הגיע (ואף אחד גם לא יגיע- נפאל הוציאה את הטיפוס אליה מחוץ לחוק, אחרי תאונה בה קיפחו את חייהם כל חברי משלחת הטיפוס) ניצבת בהתרסה כמו יפהפיה בלתי מושגת. הייתי צופה מהצד בילדים כשהם מביטים בהשתאות לעבר הנוף המרהיב ומתרגשת עד עמקי נשמתי. לראותם נהנים כל כך ממראה עיניים, שמחים ומתלהבים מהטבע הנגלה להם. היו אלה רגעים נעימים ביותר עבורי.

שגרת ההימלאיה

לאורך שבילי האבנים התנועה כמעט לא מפסיקה. מטיילים מכל גיל וארץ, תושבים מקומיים, עדרי עזים וכבשים, סוסים מצלצלים בפעמוניהם נושאים על גביהם שקי אורז ובלוני גז ופורטרים שנושאים על גבם כל דבר שניתן להעלות על הדעת- משקאות, כיסאות, סירים, מזרונים, תיקים, אנשים שנחבלו, לולי תרנגולות. אנחנו צועדים יחד עם כל הערבוביה הזאת ואני חושבת לעצמי שאלה הן הדרכים היומיומיות של האנשים כאן. זאת השגרה. כמו שעבורי נראה נורמאלי לגמרי להסיע באוטו את הילדים לבית הספר ולעמוד בפקקים של כביש אחד, אז להם נראה נורמאלי לגמרי לתת זכות קדימה לעדר סוסים ולדרוך בתוך קקי של בפאלו בדרך לכפר השכן..

ברגע שהשמש מתחילה לשקוע, הקור מתחיל לחדור. לכן בדרך כלל השתדלנו להגיע למקום הלינה כבר בשלוש-ארבע, כדי להספיק את המים החמים במקלחת ולהתעטף מיד בשכבות ובכובעים. כך יצא שבבוקר הזענו מרוב חום ובערב רעדנו מקור מתחת לשק"ש.

הקושי האמיתי

ההליכה במשך היום היתה קשה לעתים, אבל הלילות היו לי קשים יותר. בחושך, במיטת עץ חורקת, ברגליים קפואות, תחושת ה'שום מקום' היתה חזקה. 'ומה אם משהו קורה?' שאלתי את באבו הפורטר המנוסה שלנו, ברגע של שלוה. עיניו הרכות חייכו. 'שמים אותך על הגב ומורידים למטה עד העיר הקרובה', הוא ענה. 'כן, אבל מה אם זה מקרה חרום?', הקשיתי. 'שמים אותך על הגב ומורידים למטה עד העיר הקרובה, בריצה', הוא חייך. 'כלום לא יקרה', הוא הרגיע, מגייס את מבט ה'אבא לארבעה' שלו. ולי לא היתה ברירה אלא להאמין לו. לשחרר. לתת לחיים להמשיך ולהאמין שמה שלא יהיה, יהיה בסדר. כבר בתחילת המסע הזה החלטתי שאם כבר אני פוחדת, אני הולכת עם זה עד הסוף, לא נכנעת לפחד, לא נותנת לו להכתיב, אלא להיפך. נכנסת בו הכי חזק שאפשר. כי רק אחרי שנכנסים, אפשר לשחרר אותו.

לינה ואירוח

מקומות הלינה משתנים ממקום למקום וככל שעולים בגובה. באופן כללי הם מציעים אירוח בסיסי ביותר, בסגנון משפחתי ומכניס אורחים. המארחים שלנו היו מקסימים ונעימי הליכות. בחלק מהמקומות אין מקלחות או שרותים בחדרים, בחלקם השירותים הם בסגנון 'בול פגיעה' והמקלחות הן בסגנון 'באקט' (מים רותחים שמערבבים אותם בתוך דלי יחד עם מים קרים ושופכים אותם על הגוף, במקום טוש). הקירות והתקרות בחדרים בנויים מלוחות עץ והם חסרי בידוד לחלוטין, המיטות פשוטות אך נוחות. הכל נבנה ביד, מאולתר למשעי.

אין נייר טואלט. אין חימום. מים חמים זה עניין של מזל. שמיכות מקבלים לפי הקצבה לחדר. אתה לא משלם, או משלם סכום סמלי ביותר עבור הלינה (200 רופי ללילה לחדר או שניים), אך מקובל שאת הארוחות אתה אוכל בגסט האוס בו אתה לן. אנחנו העדפנו לישון בחדר אחד ולכן חיברנו את המיטות ביחד וישנו חמשתנו ביחד עם הכלב בצפיפות חמימה. בכל הנוגע לאוכל לא היו התלבטויות, העדפנו תמיד את האוכל המקומי (דאל-בהאט- מנת אורז עם עדשים וירקות מבושלים) שכן זהו האוכל שהם יודעים הכי טוב לבשל והוא גם המזין ביותר. בכל המקומות שאכלנו האוכל היה נפלא והילדים ממש ליקקו את האצבעות. יש קסם מיוחד בזה שאתה יודע שהכינו את האוכל מהירקות שגדלו בגינה שמתחת לחלון שלך, מביצים שאספו מהתרנגולת בחצר, מחלב הבפאלו שמסתובב ליד חבלי הכביסה. והנוף הנשקף מהחלון שבחדר שווה את הכל. בערב צפינו בשקיעה מעבר להרי השלג, צובעת את הלבן הבוהק שלהם בצבעי כתום וורוד, בלילה ספרנו מליון כוכבים, ובבוקר התעוררנו לנוף רענן ועוצר נשימה.

ארוחות הערב

ארוחות הערב בגסט האוס הן חוויה מיוחדת. כל האורחים מתכנסים ביחד לחדר האוכל, שהוא גם החדר היחיד המחומם במקום. שיטות החימום הן יצירתיות ורבות, ופעם אחת אפילו התחממנו כשבלון גז בוער מונח לרגלינו בתוך גומחה שנקבעה עבורו מתחת לשולחן שבו ישבנו..וכך, כמו תחילתה של בדיחה, יושבים לשולחן זוג צרפתים, מטפס הרים גרמני גדול מימדים, שני פנסיונרים אוסטרליים, שלושה מטיילים נפאלים, זקן יפני, צעיר ישראלי ומשפחה ישראלית עם כלב. השיחה קולחת, הילדים משחקים טאקי ושותים צ'אי אחרי צ'אי וכולם מחממים את הרגליים בתנור שמתחת לשולחן. הערב יורד מוקדם בהרים ובשמונה המסיבה נגמרת. במילא אין וילונות בחדרים ומתעוררים עם השמש, וכולם צריכים שינה טובה לקראת ההליכה של מחר.

לוקחים את הזמן

לא חייבים למהר בטרק. במשך המסלול פגשנו הרבה צעירים שעקפו אותנו מותירים אחריהם שובל של אבק, במטרה להספיק מהר ככל האפשר. אנחנו לקחנו את הזמן, הלכנו לאט, נתנו לאויר ההרים למלא אותנו ולעשות עם הריאות שלנו היכרות כמו שצריך. אם רוצים באמת לנוח באמצע- אפשר גם להשאר יום נוסף בנקודת הלינה, להתעורר בשקט, לאכול ארוחת בוקר, ולשתות הרבה תה לאורך היום. לבלות את היום בטיולים קצרים בכפר, בצפיה בנוף, במשחק עם הילדים המקומיים, או להתחמם כל היום ליד התנור. אנחנו עשינו הפסקה ליום אחד בנקודה הגבוהה ביותר במסלול שלנו (3100 מ') ופשוט אגרנו כוחות, ישנו, קראנו, אכלנו כמו שצריך, התחממנו ושיחקנו הרבה עם הפורטרים שלנו ועם המארחים המקומיים.

הירידה חזרה

הירידה למטה גם היא לא תמיד קלה. המדרגות גבוהות לעתים, מעוקלות, מחליקות. יורדים בתוך ג'ונגל קסום יחד עם נחלי המים, מתחילים בצמרות העצים ומגיעים עד לגזעי הענק ולשורשים. אחר כך יוצאים מהג'ונגל, נפרדים מנוף הפסגות, והרי הטרסות חוזרים למלא את שדה הראיה. מדי כמה דקות חולפים מטיילים על פנינו, והילדים לא משאירים אותם אדישים. כל אחד מברך 'נמסטה', חלקם מחייכים למראה החבורה המוזרה שיורדת עם שלושה ילדים וכלב, מתעניינים, מעירים הערה או עוצרים כדי ללטף. ויש שמתפתחת שיחה תוך כדי צעידה, ואנחנו הולכים ומשוחחים עם חבר-לרגע, מחליפים איתו חוויות, צוחקים, מכבדים בחטיף או עוצרים לצ'אי משותף. הילדים משתלבים בכל מצב. גם כשהם לא מבינים אף מילה, הם מוצאים איך לתקשר ונראה שהם קשרו קשרים אפילו טובים יותר מאיתנו.

היום האחרון היה קשה. את רובו ככולו עשינו בירידה, אם במדרגות ואם בשבילים של ירידה מתונה. מההר למעלה יכולנו לראות את הנהר הכחול היפה וכך יכולנו לדעת עוד כמה נשאר לנו לרדת. מספר המטיילים הלך וגדל ונקודות העצירה הפכו להיות 'תיירותיות' יותר ויותר. הבן הגדול הלך יחד עם באבו הפורטר והם ניהלו שיחה עירה. שתי הקטנות ירדו יחד איתנו ולשתיהן לא היה קל, למרות שהן עשו את כל הדרך ברגל בגבורה רבה. כשקשה וצריך לשים לב כל הזמן למקום שבו אתה דורך, אי אפשר להינות מהנוף. לכן היום האחרון הרגיש ארוך יותר. סיימנו אותו בארוחת צהריים משותפת לנו ולפורטרים שלנו, ולקחנו ואן בחזרה לעיר. אחרי שבוע בלי ששמענו אפילו קול רחוק של מכונית, חזרנו באחת להמולת צפצופים ורעש מנועים.

חוויה חובה

לא פגשנו משפחות נוספות בטרק. מרחוק הצלחנו לראות פעם או פעמיים משפחה אחרת ומטיילים אחרים סיפרו שהם פגשו בדרך, אבל הן מעטות. וכשצעדתי שם, בתוך ההוד וההדר והדלות, משוחחת עם בתי האמצעית על החיים הפשוטים של בני המקום כאן (הנושא קסם לה מאוד), חולקת איתה מקלחת-באקט זריזה ורותחת, אוחזת בידה של בתי הקטנה ושרה איתה שיר, או צופה בבני הגדול משוחח שיחה נלהבת עם הפורטר שלנו, שהשאיר בבית את ארבעת ילדיו ויצא לטייל איתנו- חשבתי לעצמי שברגע שאני חוזרת, אני כותבת לכולם שיקחו גם את האופציה הזאת בחשבון בתכנון החופשה של פסח הקרוב. שהם פשוט חייבים לעשות את זה. שזה לא מפחיד ולא מסוכן, (רק מאתגר) ויעניק להם חוויה משמעותית ומדהימה שתיצרב לעד בזיכרון המשפחתי.

אבל עדיין לא עשיתי את זה.

לחלק א' במסע הקישו כאן<<

>> מתוך הבלוג של הללי- עולם גדול, צעדים קטנים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה