אנאפורנה עם הילדים (א')

הללי, הבעל ו-4 הילדים נחתו בנפאל בדרך להגשמת חלום ישן: טרק באנאפורנה. עכשיו רק להתחיל לטפס... (חלק א')

27/12/2010
haleli קבלו עדכונים מhaleli
  • RSS
» הללי והמשפחה בנפאל

ההחלטה לצאת לטרק נפלה כבר לפני כמה שנים, בלי שאשים לב אליה בכלל. היא הזדחלה יחד עם חלומות רבים אחרים הקשורים למסעות, למפגש עם תרבויות רחוקות, ולחוויות משמעותיות עם בן הזוג והילדים. המונח 'טרק בנפאל' הפך אצלי למעין הגדרה של הגשמת חלום. וכך הגענו כולנו בשלהי אוקטובר האחרון, אחרי מסע ארוך, לסוכנות הנסיעות הקטנה בפוקרה כדי לשלם על כל האשרות, למלא את כל הטפסים ולבחור את שני הפורטרים (מדריכים-סבלים מקצועיים) שילוו אותנו בדרכנו אל רכס הרי האנאפורנה.

קצת רקע

האנאפורנה (Annapurna) הוא רכס פסגות בהרי ההימלאיה. אורכו 55 ק"מ ופסגתו הגבוהה ביותר מגיעה לגובה של 8091 מ' (הפסגה העשירית בעולם). מסלול הטרק שעשינו נקרא 'פון-היל (poon-hill)' והוא עובר בכפרים לאורך הרכס עד לגובה של 3500 מ'. בחלק מהדרך עוברים בתוואי הנהרות bhurungdi ו- modi. לאורך המסלול קיימות נקודות תצפית רבות על הפסגות המרכיבות את הרכס כולו כאשר שיאו של הטרק הוא תצפית מראש ה'פון היל' הנמצאת בקרבת הכפר גורפני. משך הזמן שטיילנו היה שבעה ימים. גילאי הילדים: 11,8,4.5.

יוצאים לדרך

 ערב קודם הרגשתי מועקה בבטן. שלושה ילדים, ארץ לא מוכרת, וכלב. אולי אני מעמיסה על עצמי קצת יותר מדי? אבל אני יודעת שהחרדות תמיד כבדות יותר כשהלילה יורד, אז חיכיתי לבוקר. ובבוקר, מספיק היה לראות את ההתלהבות והתרגשות של הילדים כדי להפריך את כל החששות. ארזנו את עצמנו ואת שני הפורטרים שלנו בתוך ג'יפ צולע, שהסיע אותנו עד לנקודת היציאה ממנה ממשיכים ברגל. הדרך לשם היתה יפה מאין כמוה. פסגות שלג רחוקות נצצו וזהרו ואנחנו הסרנו את משקפי השמש כדי לחזות בזוהרן במלוא הדרו. כמעט חשבנו שאין מה לצאת מהאוטו. אבל הג'יפ הגיע לנקודת ההתחלה ואיתו התפרקנו למטה- תיקים, כלב, אבא אחד, ילדים, מקלות הליכה, שני מדריכים-סבלים ואמא אחת, חוששת, נרגשת, מבולבלת, שחיכתה לרגע הזה הרבה מאוד שנים.

היומיים הראשונים

התחלנו לצעוד. העיניים מדפדפות במהירות, אני מנסה להסתכל על הסביבה ועל הילדים בו זמנית. שלא ירוצו מהר מדי, שלא יעלמו, שלא יתקלו, יחליקו, יפצעו. הנוף יפה כמו גלויה. נהר בצבע טורקיז, רחב, גועש ושוצף בעוצמה. הרים עטופים בירוק, טרסות של אורז. אנחנו חולפים על פני כפרים קטנטנים, ילדים מלוכלכים ויחפים שבכלל לא יודעים שהם כאלה בוהים בנו במקום שאנחנו נבהה בהם. הם מתקרבים אלינו בחשש, עומדים ומסתכלים בילדים ובכלב בשתיקה. קבלת פנים מפתיעה. נשים בבגדים בצבעי החיים רוכנות מעל כיור בנוי בטון על הרצפה, מכבסות, רוחצות כלים או חופפות את שיערן. ריח של קטורת ומים צלולים, עשן מדורה ותבלינים וקקי של פרות. דלות ולכלוך מתערבבים בתוך הוד ההרים והטבע, ויוצרים מין צליל נקי וצורם גם יחד.

מתחילים לטפס

שני הפורטרים שלנו נושאים את שני התיקים הכבדים. ואני ובן זוגי מתחלקים בתיק עם המים ובילדה קטנה אחת שמאוד אוהבת לטייל דרך הגב. אנחנו צועדים על אבנים אפורות שפרושות כמו שטיח לאורך כל הדרך. והנה המדרגות שכולם דיברו עליהן: תלולות ולא החלטיות. מאות. אני מרימה את ראשי למעלה ורואה את עתידי: יומיים של טיפוס תלול ובלתי מתפשר במדרגות האפורות.

אין מה לעשות, כדי להגיע למעלה צריך לטפס. אין מכוניות, אין רכבל, אין קיצורים. אפילו לא קצת. כדי להגיע למעלה את צריכה לעבור את כל המדרגות ואי אפשר לעצור באמצע. תעצרי, תסדירי את הנשימה, תשתי קצת ותמשיכי. כי אין לך שום אפשרות אחרת. ולא משנה כמה השרירים עייפים ורועדים, ולא משנה כמה את לוחשת לעצמך 'אני לא יכולה יותר', את תוכלי יותר. ותגמרי את העליה הזאת. תביטי למעלה ותראי שהגעת לסוף.

אז הייתי אחרונה. תמיד. הילדים קיפצו את המדרגות הבלתי נגמרות כאילו יש להם כנפיים, אפילו הכלב טיפס בלי הרבה מאמץ. שני הפורטרים המקסימים שלנו השתדלו להתאים את הקצב שלהם לשלנו, אבל לרוב הקדימו אותנו בכמה דקות. הילדים שמחו להתלוות אליהם, לתת להם יד ולדבר איתם על טיפוס האוורסט. מעת לעת הם עצרו וחיכו לנו, יחד עם מטיילים ופורטרים נוספים בנקודות המנוחה הבנויות במיוחד עם דרגש בגובה המותניים, אליו נוח להוריד את התיק ולנוח מעט. ואני, מתנשמת ומתחננת לשרירי הירך שיעשו טובה, לא יכולתי להפסיק להתרגש. חושבת לעצמי כמה אני לא מאמינה שאני כאן. זוחלת בדרכים בהן מדלגים להם ילדים שלא מכירים רעש מכוניות, ושמתרחצים במפל הקרוב ביותר לבקתה בה הם ישנים. אמהות שקמות כל בוקר לתוך הנוף הזה ולא יודעות בכלל עד כמה הוא מיוחד. שוחחתי בדמיוני עם אמא שלי, החמאתי לטבע על העבודה המרהיבה שהוא עשה והמשכתי לטפס ולטפס ולטפס...

המשבר

בין היום הראשון לשני היה לי משבר.  תחושה חזקה של גועל ורצון לברוח משם הציפה אותי. המפגש עם המציאות, באופן המוחשי שלה ולא הדמיוני, דרש ממני הסתגלות מהירה. מציאות שבה יש ליכלוך, זוהמה וסירחון. מחלות, חרקים שאני לא מכירה, ובעיקר- יציאה מה'מרחב הבטוח' שלי. דבר זה כפה עלי הסתגלות לתחושת חוסר שליטה, גיוס משאבים של גמישות עצומה (מה עושים כשחייבים פיפי ויש רק שירותים מטונפים ורוחשי זבובים??), כוחות נפש שיאפשרו מתן חופש לילדים אפילו בדרכים כל כך זרות, ובמיוחד חיבור לביטחון בעוצמת החיים. עד הבוקר הבנתי שעלי ללמוד מהילדים ומהיכולת שלהם פשוט להתבונן, בלי להכניס דברים לקטגוריות. לקבל את הכל כפשוטו, בטבעיות ובשמחה. ועל מנת לא להרוס לילדים את היכולת הנפלאה הזאת, וכדי שאוכל להמשיך בדרך עלי להתאים את עצמי אליה ולקבל אותה כפי שהיא.

נכנסים לג'ונגל

אחרי יומיים וחצי הצהיר המדריך- זהו. העליות מתמתנות. מעכשיו- קליל. אילו נותרו שרירים מתפקדים בגופי הייתי פוצחת בריקוד. במקום זה נכנסנו לג'ונגל. בשל ההגדרה 'קליל' החלטנו להשיל מעל גבנו את הקטנה ולתת לה להרגיש קצת את הטרק דרך הרגליים. מאותו רגע הקצב הואט במאות אחוזים וכולם התאימו את עצמם לקצב ההליכה של ילדה בת ארבע. יכולנו לקחת פורטר נוסף שישא אותה על הגב אבל בחרנו לא להפריז במספר המלווים ולתת לה לפחות את הקרדיט שהיא תצעד חלק מהדרך בכוחות עצמה. היא, מצדה, לא תמיד אהבה את זה אבל ככל שעבר הזמן היא צעדה מרחקים גדולים יותר ויותר ולפעמים אפילו הפסיקה לקטר ושרה איתי שיר קטן. הדרך מעט חלקלקה בתוך הג'ונגל, מדי פעם חוצים פלג של מים זכים, משתדלים ללכת רק על האבנים. לעתים צועדים לצד תהום, או מטפסים מעל גזעי עצים ושורשי ענק שמגיחים לפתע מהאדמה. מסביב קולות של מים זורמים, צרצורים וצקצוקים ושירת ציפורים. הילדים ניסו להתחקות אחר קולות הג'ונגל והשמיעו קולות משלהם, מזג האויר הפך להיות קריר ונעים והאוירה היתה קסומה. את שטיח האבנים האפורות החליף שביל בנוי מאבנים בצבעי זהב וכסף ונחושת, מנצנץ בקרני השמש הדקות שחדרו מבין העצים. מים צלולים וחזקים שצבען הזהוב של האבנים הפך אותם לנהר של זהב פיכפכו, טפטפו ונשפכו במפלים בכל צורה אפשרית ועשו לי חם בלב. כמה יופי וכמה פשטות במקום אחד.

 

המשך יבוא...

>> מתוך הבלוג של הללי- עולם גדול, צעדים קטנים

צילומים: הללי.

<!--[if gte mso 9]> Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4 <![endif]--><!--[if gte mso 9]> <![endif]--> <!--[endif]-->

נפאל, טרק באנאפורנה.

 

ההחלטה לצאת לטרק נפלה כבר לפני כמה שנים, בלי שאשים לב אליה בכלל. היא הזדחלה יחד עם חלומות רבים אחרים הקשורים למסעות, למפגש עם תרבויות רחוקות, ולחוויות משמעותיות עם בן הזוג והילדים. המונח 'טרק בנפאל' הפך אצלי למעין הגדרה של הגשמה של חלום. וכך הגענו כולנו בשלהי אוקטובר האחרון, אחרי מסע ארוך, לסוכנות הנסיעות הקטנה בפוקרה, כדי לשלם על כל האשרות, למלא את כל הטפסים ולבחור את שני הפורטרים (מדריכים-סבלים מקצועיים) שילוו אותנו בדרכנו אל רכס הרי האנאפורנה.

 **********

רקע: האנאפורנה ( Annapurna) הוא רכס פסגות בהרי ההימלאיה. אורכו 55 ק"מ ופסגתו הגבוהה ביותר מגיעה לגובה של 8091 מ' (הפסגה העשירית בעולם). מסלול הטרק שעשינו נקרא 'פון-היל (poon-hill)' והוא עובר בכפרים לאורך הרכס עד לגובה של 3500 מ'. בחלק מהדרך עוברים בתוואי הנהרות  bhurungdi ו- modi. לאורך המסלול קיימות נקודות תצפית רבות על הפסגות המרכיבות את הרכס כולו כאשר שיאו של הטרק הוא תצפית מראש ה'פון היל' הנמצאת בקרבת הכפר גורפני. משך הזמן שטיילנו היה שבעה ימים. גילאי הילדים: 11,8,4.5.

 

יוצאים לדרך

ערב קודם הרגשתי מועקה בבטן. שלושה ילדים, ארץ לא מוכרת, וכלב. אולי אני מעמיסה על עצמי קצת יותר מדי.

אבל אני יודעת שהחרדות תמיד כבדות יותר כשהלילה יורד, אז חיכיתי לבוקר. ובבוקר, מספיק היה לראות את ההתלהבות והתרגשות של הילדים כדי להפריך את כל החששות. ארזנו את עצמנו ואת שני הפורטרים שלנו בתוך ג'יפ צולע, שהסיע אותנו עד לנקודת היציאה ממנה ממשיכים ברגל. הדרך לשם היתה יפה מאין כמוה. פסגות שלג רחוקות נצצו וזהרו ואנחנו הסרנו את משקפי השמש כדי לחזות בזוהרן במלוא הדרו. כמעט חשבנו שאין מה לצאת מהאוטו.

אבל הג'יפ הגיע לנקודת ההתחלה ואיתו התפרקנו למטה- תיקים, כלב, אבא אחד, ילדים, מקלות הליכה, שני מדריכים-סבלים ואמא אחת, חוששת, נרגשת, מבולבלת, שחיכתה לרגע הזה הרבה מאוד שנים.

-היומיים הראשונים-

התחלנו לצעוד, העיניים מדפדפות במהירות, אני מנסה להסתכל על הסביבה ועל הילדים בו זמנית. שלא ירוצו מהר מדי, שלא יעלמו, שלא יתקלו, יחליקו, יפצעו. הנוף יפה כמו גלויה. נהר בצבע תורכיז, רחב, גועש ושוצף בעוצמה, הרים עטופים בירוק, טרסות של אורז. אנחנו חולפים על פני כפרים קטנטנים, ילדים מלוכלכים ויחפים שבכלל לא יודעים שהם כאלה בוהים בנו, במקום שאנחנו נבהה בהם, הם מתקרבים אלינו בחשש, עומדים ומסתכלים בילדים, בכלב, בשתיקה. קבלת פנים מפתיעה. נשים בבגדים בצבעי החיים רוכנות מעל כיור בנוי בטון על הרצפה, מכבסות, רוחצות כלים, או חופפות את שיערן. ריח של קטורת ומים צלולים, עשן מדורה ותבלינים וקקי של פרות. דלות ולכלוך מתערבבים בתוך הוד והדר ההרים והטבע, ויוצרים מין צליל נקי וצורם גם יחד.

 

 

מתחילים לטפס

שני הפורטרים שלנו נושאים את שני התיקים הכבדים. ואני ובן זוגי מתחלקים בתיק עם המים ובילדה קטנה אחת שמאוד אוהבת לטייל דרך הגב. אנחנו צועדים על אבנים אפורות שפרושות כמו שטיח לאורך כל הדרך. והנה המדרגות שכולם דיברו עליהן. תלולות ולא החלטיות. מאות. אני מרימה את ראשי למעלה ורואה את עתידי- יומיים של טיפוס תלול ובלתי מתפשר במדרגות האפורות.

אין מה לעשות, כדי להגיע למעלה צריך לטפס. אין מכוניות, אין רכבל, אין קיצורים. אפילו לא קצת. כדי להגיע למעלה את צריכה לעבור את כל המדרגות ואי אפשר לעצור באמצע. תעצרי, תסדירי את הנשימה, תשתי קצת ותמשיכי. כי אין לך שום אפשרות אחרת. ולא משנה כמה השרירים עייפים ורועדים, ולא משנה כמה את לוחשת לעצמך 'אני לא יכולה יותר', את תוכלי יותר. ותגמרי את העליה הזאת. תביטי למעלה ותראי שהגעת לסוף.

אז הייתי אחרונה. תמיד. הילדים קיפצו את המדרגות הבלתי נגמרות כאילו יש להם כנפיים, אפילו הכלב טיפס בלי הרבה מאמץ. שני הפורטרים המקסימים שלנו השתדלו להתאים את הקצב שלהם לשלנו, אבל לרוב הקדימו אותנו בכמה דקות. הילדים שמחו להתלוות אליהם, לתת להם יד ולדבר איתם על טיפוס על האברסט. מעת לעת הם עצרו וחיכו לנו, יחד עם מטיילים ופורטרים נוספים בנקודות המנוחה הבנויות במיוחד עם דרגש בגובה המותניים, אליו נוח להוריד את התיק ולנוח מעט. ואני, מתנשמת ומתחננת לשרירי הירך שיעשו טובה, לא יכולתי להפסיק להתרגש. חושבת לעצמי כמה אני לא מאמינה שאני כאן. זוחלת בדרכים בהן מדלגים להם ילדים שלא מכירים רעש מכוניות, ושמתרחצים במפל הקרוב ביותר לבקתה בה הם ישנים. אמהות שקמות כל בוקר לתוך הנוף הזה ולא יודעות בכלל עד כמה הוא מיוחד. שוחחתי בדמיוני עם אמא שלי, החמאתי לטבע על העבודה המרהיבה שהוא עשה והמשכתי לטפס ולטפס ולטפס.......

בין היום הראשון לשני היה לי משבר. תחושה חזקה של גועל ורצון לברוח משם הציפה אותי. המפגש עם המציאות, באופן המוחשי שלה ולא הדמיוני, דרש ממני הסתגלות מהירה. מציאות שבה יש ליכלוך, זוהמה וסירחון. מחלות, חרקים שאני לא מכירה, ובעיקר- יציאה מה'מרחב הבטוח' שלי. דבר זה כפה עלי הסתגלות לתחושת חוסר שליטה, גיוס משאבים של גמישות עצומה (מה עושים כשחייבים פיפי ויש רק שירותים מטונפים ורוחשי זבובים??), כוחות נפש שיאפשרו מתן חופש לילדים אפילו בדרכים כל כך זרות, ובמיוחד חיבור לביטחון בעוצמת החיים. עד הבוקר הבנתי שעלי ללמוד מהילדים ומהיכולת שלהם פשוט להתבונן, בלי להכניס דברים לקטגוריות. לקבל את הכל כפשוטו, בטבעיות ובשמחה. ועל מנת לא להרוס לילדים את היכולת הנפלאה הזאת, וכדי שאוכל להמשיך בדרך עלי להתאים את עצמי אליה ולקבל אותה כפי שהיא.

-ימים 3-5-

הטיפוס מתמתן ונכנסים לג'ונגל

אחרי יומיים וחצי הצהיר המדריך- זהו. העליות מתמתנות. מעכשיו- קליל. אילו נותרו שרירים מתפקדים בגופי הייתי פוצחת בריקוד. במקום זה נכנסנו לג'ונגל. בשל ההגדרה 'קליל' החלטנו להשיל מעל גבנו את הקטנה ולתת לה להרגיש קצת את הטרק דרך הרגליים. מאותו רגע הקצב הואט במאות אחוזים וכולם התאימו את עצמם לקצב ההליכה של ילדה בת ארבע. יכולנו לקחת פורטר נוסף שישא אותה על הגב אבל בחרנו לא להפריז במספר המלווים ולתת לה לפחות את הקרדיט שהיא תצעד חלק מהדרך בכוחות עצמה. היא, מצדה, לא תמיד אהבה את זה אבל ככל שעבר הזמן היא צעדה מרחקים גדולים יותר ויותר ולפעמים אפילו הפסיקה לקטר ושרה איתי שיר קטן. הדרך מעט חלקלקה בתוך הג'ונגל, מדי פעם חוצים פלג של מים זכים, משתדלים ללכת רק על האבנים, לעתים צועדים לצד תהום, או מטפסים מעל גזעי עצים ושורשי ענק שמגיחים לפתע מהאדמה. מסביב קולות של מים זורמים, צרצורים וצקצוקים ושירת ציפורים. הילדים ניסו להתחקות אחר קולות הג'ונגל והשמיעו קולות משלהם, מזג האויר הפך להיות קריר ונעים והאוירה היתה קסומה. את שטיח האבנים האפורות החליף שביל בנוי מאבנים בצבעי זהב וכסף ונחושת, מנצנץ בקרני השמש הדקות שחדרו מבין העצים. מים צלולים וחזקים שצבען הזהוב של האבנים הפך אותם לנהר של זהב פיכפכו, טפטפו ונשפכו במפלים בכל צורה אפשרית ועשו לי חם בלב. כמה יופי וכמה פשטות במקום אחד.

 

צ'אי באמצע שום מקום

לעתים, באמצע שום מקום הופיעה בקתה, וכמה מבנים רעועים מסביבה. תרנגולות התרוצצו על האבנים, צינור הזרים מים ללא הפסקה לכיור בטון הבנוי על הקרקע וכמה אנשים מקומיים חייכו לעברנו. ואז, בתוך הנוף הקסום וריח הטבע וההליכה המאומצת, ביקשנו צ'אי. צ'אי הפך למרענן הרשמי של הטרק ובכל עצירה שעשינו הילדים מיד קפצו על ההזדמנות לשתות צ'אי. תענוג צרוף. יושבים כולנו אל שולחן, פנינו אל הנוף או אל תינוקת מתוקה הזוחלת בשמחה בין התרנגולות, נותנים לשרירים להירגע קצת, שותים את התה המתוק והחם. ברגעים אלה לא נשאר לי כלום פרט לאושר שלם ונקי, כזה המרחיב את הלב עד להתפקע, כזה שמאיר את העיניים ועושה להן לנצוץ.

ככל שעולים גבוה

ככל שעולים גבוה יותר הנוף מקבל עוצמה גדולה יותר. אם מביטים למטה מגלים את גובה ההרים והוא כמעט בלתי נתפס. כשמביטים למעלה- רואים את הרכס המושלג, פסגות חדות ונוצצות, מעליהן ענני הימלאיה רכים ולבנים. פסגת ה'פישטייל', אליה אף אחד עוד לא הגיע (ואף אחד גם לא יגיע- נפאל הוציאה את הטיפוס אליה מחוץ לחוק, אחרי תאונה בה קיפחו את חייהם כל חברי משלחת הטיפוס) ניצבת בהתרסה כמו יפיפיה בלתי מושגת. הייתי צופה מהצד בילדים כשהם מביטים בהשתאות לעבר הנוף המרהיב ומתרגשת עד עמקי נשמתי. לראותם נהנים כל כך ממראה עיניים, שמחים ומתלהבים מהטבע הנגלה להם. היו אלה רגעים נעימים ביותר עבורי.

שגרת ההימלאיה

לאורך שבילי האבנים התנועה כמעט לא מפסיקה. מטיילים מכל גיל וארץ, תושבים מקומיים, עדרי עזים וכבשים, סוסים מצלצלים בפעמוניהם נושאים על גביהם שקי אורז ובלוני גז ופורטרים שנושאים על גבם כל דבר שניתן להעלות על הדעת- משקאות, כיסאות, סירים, מזרונים, תיקים, אנשים שנחבלו, לולי תרנגולות. אנחנו צועדים יחד עם כל הערבוביה הזאת ואני חושבת לעצמי שאלה הן הדרכים היומיומיות של האנשים כאן. זאת השגרה. כמו שעבורי נראה נורמאלי לגמרי להסיע באוטו את הילדים לבית הספר ולעמוד בפקקים של כביש אחד, אז להם נראה נורמאלי לגמרי לתת זכות קדימה לעדר סוסים ולדרוך בתוך קקי של בפאלו בדרך לכפר השכן..

ברגע שהשמש מתחילה לשקוע, הקור מתחיל לחדור. לכן בדרך כלל השתדלנו להגיע למקום הלינה כבר בשלוש-ארבע, כדי להספיק את המים החמים במקלחת ולהתעטף מיד בשכבות ובכובעים. כך יצא שבבוקר הזענו מרוב חום ובערב רעדנו מקור מתחת לשק"ש.

 

הקושי האמיתי

ההליכה במשך היום היתה קשה לעתים, אבל הלילות היו לי קשים יותר. בחושך, במיטת עץ חורקת, ברגליים קפואות, תחושת ה'שום מקום' היתה חזקה. 'ומה אם משהו קורה?' שאלתי את באבו הפורטר המנוסה שלנו, ברגע של שלוה. עיניו הרכות חייכו. 'שמים אותך על הגב ומורידים למטה עד העיר הקרובה', הוא ענה. 'כן, אבל מה אם זה מקרה חרום?', הקשיתי. 'שמים אותך על הגב ומורידים למטה עד העיר הקרובה, בריצה', הוא חייך. 'כלום לא יקרה', הוא הרגיע, מגייס את מבט ה'אבא לארבעה' שלו. ולי לא היתה ברירה אלא להאמין לו. לשחרר. לתת לחיים להמשיך ולהאמין שמה שלא יהיה, יהיה בסדר. כבר בתחילת המסע הזה החלטתי שאם כבר אני פוחדת, אני הולכת עם זה עד הסוף, לא נכנעת לפחד, לא נותנת לו להכתיב, אלא להיפך. נכנסת בו הכי חזק שאפשר. כי רק אחרי שנכנסים, אפשר לשחרר אותו.

 

לינה ואירוח

מקומות הלינה משתנים ממקום למקום וככל שעולים בגובה. באופן כללי הם מציעים אירוח בסיסי ביותר, בסגנון משפחתי ומכניס אורחים. המארחים שלנו היו מקסימים ונעימי הליכות. בחלק מהמקומות אין מקלחות או שרותים בחדרים, בחלקם השירותים הם בסגנון 'בול פגיעה' והמקלחות הן בסגנון 'באקט' (מים רותחים שמערבבים אותם בתוך דלי יחד עם מים קרים ושופכים אותם על הגוף, במקום טוש). הקירות והתקרות בחדרים בנויים מלוחות עץ והם חסרי בידוד לחלוטין, המיטות פשוטות אך נוחות. הכל נבנה ביד, מאולתר למשעי. אין נייר טואלט. אין חימום. מים חמים זה עניין של מזל. שמיכות מקבלים לפי הקצבה לחדר. אתה לא משלם או משלם סכום סמלי ביותר עבור הלינה (200 רופי ללילה לחדר או שניים), אך מקובל שאת הארוחות אתה אוכל בגסט האוס בו אתה לן. אנחנו העדפנו לישון בחדר אחד ולכן חיברנו את המיטות ביחד וישנו חמשתנו ביחד עם הכלב בצפיפות חמימה. בכל הנוגע לאוכל לא היו התלבטויות, העדפנו תמיד את האוכל המקומי (דאל-בהאט- מנת אורז עם עדשים וירקות מבושלים) שכן זהו האוכל שהם יודעים הכי טוב לבשל והוא גם המזין ביותר. בכל המקומות שאכלנו האוכל היה נפלא והילדים ממש ליקקו את האצבעות. יש קסם מיוחד בזה שאתה יודע שהכינו את האוכל מהירקות שגדלו בגינה שמתחת לחלון שלך, מביצים שאספו מהתרנגולת בחצר, מחלב הבפאלו שמסתובב ליד חבלי הכביסה. והנוף הנשקף מהחלון שבחדר שווה את הכל. בערב צפינו בשקיעה מעבר להרי השלג, צובעת את הלבן הבוהק שלהם בצבעי כתום וורוד, בלילה ספרנו מליון כוכבים, ובבוקר התעוררנו לנוף רענן ועוצר נשימה.

 

ארוחות הערב

ארוחות הערב בגסט האוס הן חוויה מיוחדת. כל האורחים מתכנסים ביחד לחדר האוכל, שהוא גם החדר היחיד המחומם במקום. שיטות החימום הן יצירתיות ורבות, ופעם אחת אפילו התחממנו כשבלון גז בוער מונח לרגלינו בתוך גומחה שנקבעה עבורו מתחת לשולחן שבו ישבנו..וכך, כמו תחילתה של בדיחה, יושבים לשולחן זוג צרפתים, מטפס הרים גרמני גדול מימדים, שני פנסיונרים אוסטרליים, שלושה מטיילים נפאלים, זקן יפני, צעיר ישראלי ומשפחה ישראלית עם כלב. השיחה קולחת, הילדים משחקים טאקי ושותים צ'אי אחרי צ'אי וכולם מחממים את הרגליים בתנור שמתחת לשולחן. הערב יורד מוקדם בהרים ובשמונה המסיבה נגמרת. במילא אין וילונות בחדרים ומתעוררים עם השמש, וכולם צריכים שינה טובה לקראת ההליכה של מחר.

 

לוקחים את הזמן

לא חייבים למהר בטרק. במשך המסלול פגשנו הרבה צעירים שעקפו אותנו מותירים אחריהם שובל של אבק, במטרה להספיק מהר ככל האפשר. אנחנו לקחנו את הזמן, הלכנו לאט, נתנו לאויר ההרים למלא אותנו ולעשות עם הריאות שלנו היכרות כמו שצריך. אם רוצים באמת לנוח באמצע- אפשר גם להשאר יום נוסף בנקודת הלינה, להתעורר בשקט, לאכול ארוחת בוקר, ולשתות הרבה תה לאורך היום. לבלות את היום בטיולים קצרים בכפר, בצפיה בנוף, במשחק עם הילדים המקומיים, או להתחמם כל היום ליד התנור. אנחנו עשינו הפסקה ליום אחד בנקודה הגבוהה ביותר במסלול שלנו (3100 מ') ופשוט אגרנו כוחות, ישנו, קראנו, אכלנו כמו שצריך, התחממנו ושיחקנו הרבה עם הפורטרים שלנו ועם המארחים המקומיים.

 

-ימים 6-7-

הירידה חזרה

הירידה למטה גם היא לא תמיד קלה. המדרגות גבוהות לעתים, מעוקלות, מחליקות. יורדים בתוך ג'ונגל קסום יחד עם נחלי המים, מתחילים בצמרות העצים ומגיעים עד לגזעי הענק ולשורשים. אחר כך יוצאים מהג'ונגל, נפרדים מנוף הפסגות, והרי הטרסות חוזרים למלא את שדה הראיה. מדי כמה דקות חולפים מטיילים על פנינו, והילדים לא משאירים אותם אדישים. כל אחד מברך 'נמסטה', חלקם מחייכים למראה החבורה המוזרה שיורדת עם שלושה ילדים וכלב, מתעניינים, מעירים הערה או עוצרים כדי ללטף. ויש שמתפתחת שיחה תוך כדי צעידה, ואנחנו הולכים ומשוחחים עם חבר-לרגע, מחליפים איתו חוויות, צוחקים, מכבדים בחטיף או עוצרים לצ'אי משותף. הילדים משתלבים בכל מצב. גם כשהם לא מבינים אף מילה, הם מוצאים איך לתקשר ונראה שהם קשרו קשרים אפילו טובים יותר מאיתנו.

היום האחרון היה קשה. את רובו ככולו עשינו בירידה, אם במדרגות ואם בשבילים של ירידה מתונה. מההר למעלה יכולנו לראות את הנהר הכחול היפה וכך יכולנו לדעת עוד כמה נשאר לנו לרדת. מספר המטיילים הלך וגדל ונקודות העצירה הפכו להיות 'תיירותיות' יותר ויותר. הבן הגדול הלך יחד עם באבו הפורטר והם ניהלו שיחה עירה. שתי הקטנות ירדו יחד איתנו ולשתיהן לא היה קל, למרות שהן עשו את כל הדרך ברגל בגבורה רבה. כשקשה וצריך לשים לב כל הזמן למקום שבו אתה דורך, אי אפשר להינות מהנוף. לכן היום האחרון הרגיש ארוך יותר. סיימנו אותו בארוחת צהריים משותפת לנו ולפורטרים שלנו, ולקחנו ואן בחזרה לעיר. אחרי שבוע בלי ששמענו אפילו קול רחוק של מכונית, חזרנו באחת להמולת צפצופים ורעש מנועים.

לא פגשנו משפחות נוספות בטרק. מרחוק הצלחנו לראות פעם או פעמיים משפחה אחרת ומטיילים אחרים סיפרו שהם פגשו בדרך, אבל הן מעטות. וכשצעדתי שם, בתוך ההוד וההדר והדלות, משוחחת עם בתי האמצעית על החיים הפשוטים של בני המקום כאן (הנושא קסם לה מאוד), חולקת איתה מקלחת-באקט זריזה ורותחת, אוחזת בידה של בתי הקטנה ושרה איתה שיר, או צופה בבני הגדול משוחח שיחה נלהבת עם הפורטר שלנו, שהשאיר בבית את ארבעת ילדיו ויצא לטייל איתנו, חשבתי לעצמי שברגע שאני חוזרת, אני כותבת לכולם שיקחו גם את האופציה הזאת בחשבון בתכנון החופשה של פסח הקרוב. שהם פשוט חייבים לעשות את זה. שזה לא מפחיד ולא מסוכן, (רק מאתגרJ) ויעניק להם חוויה משמעותית ומדהימה שתיצרב לעד בזיכרון המשפחתי.

אבל עדיין לא עשיתי את זה.

 

 

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה