איש נקי ופשוט - שלי יחימוביץ' על אבא שלה ז"ל

"אין לי מושג איך אבא שלי הצליח לצלוח את התופת ולהישאר אדם כל כך טוב ומוסרי, עם תפיסת עולם עמוקה של צדק ושוויון שאין צורך להתפלמס עליה" - ח"כ שלי יחימוביץ' כותבת על אביה ז"ל, ניצול שואה

16/04/2015
ח''כ שלי יחימוביץ' קבלו עדכונים מח''כ שלי
  • RSS

שלי יחימוביץ עם אביה. צילום מהאלבום המשפחתי

הי זאת שלי, ערב יום השואה, אספר לכם על ניצול שואה אחד, איש צדיק ותמים ומתוק, אבא שלי משה ז"ל.

כך כתבה עליו רמה, הבת שלי, בעבודת השורשים שלה, לפני שש שנים:
"סבא היה פועל בניין. הוא היה איש מאוד שקט ונחמד. הוא לא היה פעיל בשום מפלגה אבל היה קומוניסט והאמין בשוויון בין בני אדם. היו לו דעות פוליטיות מאוד ברורות, אבל הוא לא דיבר הרבה. היו לו ידיים טובות והוא ידע לתקן הכל ולבנות הכל."

מלים נקיות ופשוטות של ילדה על איש נקי ופשוט. אין לי מושג איך אבא שלי הצליח לצלוח את התופת ולהישאר אדם כל כך טוב ומוסרי. ואני לא מתכוונת מוסרי במובן של הרצאות על תורת המוסר. מוסרי במובן של טוב לב, פשטות, יושר, ענווה, ראיית כל בני האדם כשווים באופן יומיומי וטבעי. עם תפיסת עולם עמוקה של צדק ושוויון שאין צורך להתפלמס עליה.

הוא היה הצעיר מבין שמונה אחים ואחיות שנולדו לשמעון ורשל רשקה (שאני קרויה על שמה) יחימוביץ' בלודג' שבפולין. משפחה דתית, ציונית, רבת תינוקות וילדים שכבר נולדו לאחיות ולאחים הגדולים, שהתפרנסה כולה, ובכבוד, ממחסן עצים שהיה בבעלותה. בבית דיברו לא מעט על ישראל, אבל היו נטועים בלודג', שם לכד אותם הכיבוש הנאצי, והשכונה שלהם הפכה לגטו לודג'.

את אבא שלי ואת אחיו בנימין, שהיו נערים, לקחו הגרמנים לעבודות כפייה. זה הציל את חייהם. כל השבט הגדול וההומה שנשאר בגטו – הושמד. הם עבדו בעבודות פרך. חפירות, כריית פחם. עומדים במי קרח, סובלים רעב קשה, קור ומלקות, לבושי שקים, ניזונים משאריות לחם מקוקל.
אלה היו "מחנות עבודה", לא מחנות השמדה, אבל חבריהם נורו לעיניהם מעשה שגרה, עונש על כל דבר. אי שליטה בצרכים, איטיות בעבודה, מצב רוח רע של מעניהם, בודאי נסיונות בריחה – נענו בירי. בעדותו ביד ושם מספר אבא שלי שהיה חלש ורעב מכדי לנסות לברוח, אבל היה עד לנסיון של קבוצת יהודים בלגים להימלט אל חבריהם בחוץ שניסו לשחרר אותם. הם נתפסו ונתלו לעיני האלפים במחנה, והיו תלויים שם עד שעורבים כילו את בשרם.

שנים רבות אחר כך, אחרי שניצל, ועלה לישראל, והקים משפחה, אני הייתי בת 15, בקשה ממנו התביעה הגרמנית לבוא לגרמניה ולהעיד נגד סגן מפקד המחנה שנלכד והועמד לדין. אבא שלי ראה אותו רוצח יהודים במו ידיו. בהתחלה הוא סירב. הוא היה מהניצולים שרצו להניח מאחוריהם הכל, לא לחשוב ולא לדבר על מה שקרה. בסוף השתכנע, נסע מלווה באמא שלי, והביא להרשעתו של הנאצי. לא היתה לו שום תחושת סיפוק או נצחון מזה. הוא היה איש מוזר, נקמה פשוט לא הייתה בתוך מבנה האישיות שלו.

הוא ואחיו בנימין, דוד שלי, ולימים יתברר שעוד כמה בני דודים, ניצלו. אודים עשנים בודדים משבט ענקי שהוכחד. הוא שוטט עוד כמה שנים באירופה החרבה והנבנית מחדש, היו לו ידיים נהדרות והוא ידע לעשות כל מלאכה והיה חרוץ בצורה יוצאת דופן, לכן לא התקשה להתפרנס, וב–1948 עלה לארץ, התגייס מייד לצבא ונלחם במלחמת השחרור בחטיבת הנגב. אחר כך התגלה שהלוחם השקט יודע שבע שפות על בוריין, והוא הפך גם למתורגמן. כשהשתחרר הלך לעבוד כפועל בניין בסולל בונה, עבודה שאותה עשה כל חייו, באהבה ובגאווה.

לימים הכיר את אמא שלי. ההפך ממנו באנרגיות ובטמפרמנט, צעירה ממנו בעשר שנים, היא היתה אז חוקרת במכון הגאולוגי ודוקטורנטית באוניברסיטה העברית, אבל תאומה לגורל: עולה עוד יותר חדשה, ניצולה, כל משפחתה נספתה. הם התאהבו, נישאו, והקימו את המשפחה שלא היתה להם.

את העשה ואל תעשה שלי כילדה קטנה למדתי לא דרך הרצאות מלומדות. כשהסתיימה מלחמת ששת הימים והאבות הקרביים חזרו הביתה, הילדים התרברבו בחפצים מעניינים ויפים שאבא הביא מהשטחים שאך זה נכבשו. קראו לזה "שלל". מנהג נורא שאיש לא גינה, ושעבר, תודה לאל, משורות צה"ל. איזה שלל אבא שלך הביא לך, ומאיפה.
אבא אחד הגדיל לעשות והביא הביתה חמור, מקלקיליה. אבא שלי חזר מהמלחמה ולא הביא לי כלום. הרגשתי מקופחת וקינאתי בילדים האחרים. אמרתי לו שגם אני רוצה שלל. הוא רק אמר: "לא, זה נורא ואיום". בלי להסביר. בלי לשטוח משנה סדורה מה נורא, מה איום, למה לי לא מגיע.

זו לא היתה הפעם היחידה שבה לא קבלתי הסברים מספיקים. זו ילדות שונה בתכלית מזו שאנחנו הענקנו לילדים שלנו, שבה כל דבר נומק והוסבר והוטען בנרטיב, מעשה שגרה. רק בדיעבד הבנתי כמה עוצמתי זה לספוג טוב ורע, עשה ואל תעשה, מהתנהגות וממעשים, מדוגמא ומופת שאינם מודעים לעצמם שהם דוגמא ומופת.

יצא לי כמה פעמים בעבר לפגוש ניצולים שהיו עם אבא שלי במחנות. הסיפור שסיפרו היה תמיד דומה: איש שקט, חרוץ, פאסיבי, שמקבל את הדין ואינו מתגרה בגורל. אבל כשהיתה חתיכת לחם שהיה צריך לחלק בין כולם, תמיד היה הוא זה שקיבל אותה, כי היה ברור שיחלק באופן שוויוני ולעצמו יקח את החתיכה הכי קטנה.

אבא שלי נפטר לפני 15 שנה, ביסורים, ממחלת פרקינסון ממושכת. בסוף ימיו דעתו כבר לא היתה צלולה, והוא היה מאושפז במוסד סיעודי. אבל היו כמה דברים שהצליחו להעיר בו איזה זיק. הילדים שלי, שהיו קטנים, מאמרים פוליטיים שהייתי קוראת לו מהעיתונים, אבל בעיקר היה נלהב כשהייתי מוציאה אותו לטיול על כסא הגלגלים ומעמידה את הכסא מול אתר בניה. עיניו היו ניצתות בעניין, ופעם אחת אפילו מלמל "חרא של עבודה".

באותה עבודת שורשים שלה כתבה רמה: "במוצאי שבת ביקרנו אותו אחרי שהמצב שלו הידרדר, וכשיצאנו אמרתי לאמא: 'עוד כמה שעות סבא ימות'. הייתי בת שלוש וחצי. סבא באמת נפטר באותו לילה".

להיות דור שני לניצולי שואה זה מורכב, ואני לא אוהבת להתעסק בזה. מאמינה שהסיפור של הניצולים חשוב מזה שלנו, ילדיהם, ולכן חשוב לי לספר את הסיפור של אבא שלי, סיפור לא הירואי, שאין מלים לספר אותו, על איש פשוט שהרוע והסבל שעבר לא נגעו לרעה בנפשו הטהורה והנקיה.

.

* מתוך עמוד הפייסבוק של שלי יחימוביץ'




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה