למסור אהבה לעולם

אחרי שמיה גרינברג נתקלה בגילוי אנטישמיות בטיול באיטליה, מי שניחמה והרגיעה אותה היתה תיירת גרמנייה שסבא שלה שנא בעצמו יהודים

15/04/2015
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS

למסור אהבה לעולם

פגשתי אותה בטיול העצמאות שלי לאירופה. נסעתי לבד, פעם ראשונה בחיי. הרגשתי אמיצה, מתתי מפחד לפעמים, אבל גיליתי בתוך הפחד את המקומות הכי עמוקים של הביטחון.

כשהגעתי לאיטליה, נסעתי לפירנצה. שם רדף אחרי על פני חצי רחוב בעל אכסניה אחד שטען שלא שילמתי לו. כמה דקות קודם לכן כלאו אותי הוא ואשתו בחדר וקיללו חצי באיטלקית חצי באנגלית, "יהודים מסריחים". אולי הם אמרו "ישראלים". אני הייתי בהיסטריה, בכיתי וניסיתי להסביר ולהוכיח את שלי. אבל השנאה בעיניים שלהם והידיים החזקות שלהם כשניסו לתפוס אותי הביעו יותר מכל מילה. הם שנאו ולא רק אותי.

עם דפיקות לב ועם מבט תמידי לאחור עליתי לרכבת אל הכפר. חבל טוסקנה רחב הידיים, על הכרמים האינסופיים שנוגעים בשמיים שלו, ניסה להרגיע אותי. אבל רק כשפגשתי את ארלה באמת נרגעתי.

ארלה, לא צעירה, עם קמטי חיוך ושמש בצידי העיניים, גרמנייה, טיילת ותיקה, מאלה שמטיילים כל החיים שלהם בכל מקום, נכנסה לחדר האכסנייה כשעה אחרי שהגעתי לשם. בדיוק ישבתי על המיטה אחרי מקלחת חמה וכתבתי ביומן על כך שאולי כמו שאני מנסה להירגע בנוף הקסום של חבל הארץ הזה, כך גם כל היהודים שברחו מידי השנאה רוצים רק להירגע מהשואה מבלי להביט לאחור.

היא בירכה אותי לשלום בעדינות, חייכה חיוך מקסים והציגה את עצמה באנגלית, לחצתי את ידה והצגתי את עצמי גם. כמעט בשקט מופתי היא התמקמה. לא יכולתי שלא להציץ אליה מדי פעם. ואז היא התחילה לשאול שאלות. מהר מאוד הגענו לקשר יהודים-גרמנים, מהר לא פחות הגענו לדבר על זה שהרבה גרמנים דור שני ושלישי לשואה חשים אשמה וייסורי מצפון על מעשי סביהם. דיברנו שעה ארוכה והלכנו לישון. בבוקר יצאתי לטייל רגלית באיזור.

לצד גבעה ירוקה מנוקדת בפרות לבנות יפהפיות נפגשנו שוב. כמו חברות ותיקות המשכנו יחד לצעוד ולדבר. היא סיפרה לי באילו מקומות כבר טיילה וריתקה אותי בסיפורים מדהימים. בלי לשים לב הגענו למעין פונדק קטן. כן, פונדק אני קוראת לזה, אבל אולי זה יותר כמו מעדנייה של פעם עם נקניקים תלויים למעלה ושולחנות וכיסאות עץ מסביב. התישבנו והזמנו לשתות ולאכול. צחקנו שממש נעים לנו יחד, כאילו אנחנו מכירות שנים. תהינו ביחד האם יכול להיות קשר בין אנשים מעמים שונים מעל זמן ומקום, אי שם במקום ממנו הכול מתחיל. היה בזה איזה הגיון.

ואז ארלה סיפרה לי על סבא שלה, הוא היה אנטישמי, שנא יהודים. היא אמרה שהשנאה שלו היתה כל כך חזקה, הוא האשים את היהודים בכל הדברים הרעים שקורים בעולם, כאילו הם באמת אשמים בהכול. כשהיא סיפרה עליו היא מאוד התרגשה. "את יודעת מה הוא היה שב ואומר? שהיהודים סותמים את הטוב שצריך להגיע לעולם". ואז היא הניחה את היד שלה על כף היד שלי שהיתה מונחת על השולחן והוסיפה: "אני דווקא חושבת שהיהודים מדהימים", וצחקה.

שנים עברו מאותו מעמד בו ישבתי עם ארלה בפונדק שלנו. שנים של יום השואה אחרי יום השואה. עד שיום אחד פגשתי את כתביו של הרב יהודה הלוי אשלג שכתב לא אחת על אירועי השואה הנוראיים ועל שנאת ישראל. הוא מסביר שהשנאה נובעת מכך שליהודים יש תפקיד בעולם, להביא את חכמת האהבה לעולם, חכמת ההשפעה (הנתינה). כל עוד אינינו מממשים את התפקיד השורשי של להיות "כאיש אחד בלב אחד" בתוך ישראל, הוא אומר, תמיד נהיה נרדפים מסיבות אלו או אחרות, כי העולם זקוק למה שיש לנו להעביר לו.

כתבתי על זה לארלה באחד המכתבים. היא נדהמה ושלחה לי בחזרה ציטוט של הנרי פורד, מייסד חברת פורד העולמית, האידיאולוג האנטישמי: "לחברה יש דרישה גדולה נגד היהודי... שהוא יפסיק את הניצול של העולם, שהוא יפסיק להתייחס לקבוצות יהודיות כמטרה של כל הרווחים שלו, ושהוא יתחיל לממש את הנבואה העתיקה, כי דרכה כל האומות על פני כדור הארץ יבורכו". (מתוך ספרו של פורד "היהודי הבינלאומי – הבעיה המרכזית של העולם").

אנחנו כנראה אומה בעלת תפקיד, תפקיד עם אחריות, תפקיד מלא אהבה שעלינו למסור לעולם. אחרת אין לי הסבר לשנאה ששבה ועולה בעולם כלפינו שוב ושוב. אין לנו ברירה כנראה, על אף תחושות הדחייה, הציניות והסלידה, אנחנו צריכים לממש בינינו יחסים טובים של אהבת זולת, איחוד, חברות על פני כל השוני. לא רק בשבילנו, גם בשביל כל העולם ובמיוחד למען זכרם של קורבנות השואה.

אני רוצה להודות לארלה שעודדה אותי לכתוב את זה. תודה אחות, על אהבה מעל זמן ומקום, תרבות ודם.

צילום: שאטרסטוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה