חבל על הפנאי

אני חופשיה לעבוד, תודה רבה. חופשיה עד ארבע - אסור לאחר למועדונית, וחופשיה מבעל מפרנס וממשרתים - ולכן סובלת ממשכורת מוגבלת

26/12/2010
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS
» תסתכלו על מארי אנטואנט ותבינו. צילום: flickr-Stmarygypsy

עכשיו כשיש לי פנאי ואני עסוקה בלהרחיב את הדעת, לצמצם את ההוצאות ולחלום על צמצום היקפים, אני מהרהרת על תרבות הפנאי ונזכרת שהיא עניין לעשירים בלבד. לפחות ככה זה היה פעם. ולא רק עשירים, בני אצולה. ולא סתם אצילים - אלא גברים. אנשים שזמנם היה בידם וממונם היה בכיסם, וכל דאגתם היתה להראות לעולם כמה שהם עשירים. אחת הדרכים הנפלאות לעשות שואו אוף כלכלי שכזה, היתה כמובן לפנק את אשת חיקם (ובוודאי שגם את הפילגש) בהמון המון המון זמן פנוי לקריאה, רקמה, משחקי קלפים, החלפת בגדים, אמבטיות שמנים, בחירה דקדקנית של שמלות ונעליים מפריז, ושפע של משרתות מסביב.

זו היתה תקופה מאוד יפה. מבחינה אסתטית, אני מתכוונת. תסתכלו רק על מארי אנטואנט של סופיה קופולה, ותבינו שזו היתה תקופה שכולה מרמלדה ובונבוניירות. למי שנולד עם הכפית מהחומר הנכון בפה, כמובן. כשאת אשה ממעמד האצולה, חס וחלילה לך מלעבוד – מה יגידו השכנים? שבעלך לא מסוגל לפרנס אותך? זה יותר גרוע מאימפוטנציה. עדיף שתשבי בבית, תתאפרי בהרבה פודרה לבנה ותעבירי את הזמן בציור מדויק של נקודת חן מעל השפה השמאלית. או הימנית. או שתיהן גם יחד – זמן לא יחסר לך. בהחלט תקופה לא פמיניסטית. נראה לי שהייתי מסתדרת שם מצוין. כמובן, אין לי אשליות. ברור לי שאם אני הייתי חיה אז, הייתי שייכת למעמד מקרצפי הרצפות ומבשלי הדייסות, וגם שם הייתי אחרונה בשרשרת, כי אני לא טובה לא בזה ולא בזה. אבל לבחורה מותר לפנטז.

ללא כל כוונות חנינה

אני חופשיה לעבוד, תודה רבה. לפחות על הנייר. חופשיה? לעבוד? אני חופשיה עד ארבע – אסור לאחר למועדונית; אני חופשיה מבעל מפרנס וממשרתים, ולכן סובלת ממשכורת מוגבלת, שתמיד לא תספיק לשלוש נפשות וכלבה שחיה על כדורי הרגעה. אני יכולה לעבוד קשה, אבל לא מוכנה לוותר על הלימודים; ולא רוצה שיגידו לי שהאינטרנט עובד גם בלילה ויבקשו ממני להתחתן איתו, כלומר עם העבודה, חתונה חד צדדית, שלא מחייבת את הצד השני אפילו בתלוש חודשי, תנאים סוציאליים או תלושים לחג. מה יש, אני שוב רוצה לקנות חזייה במשביר בפסח ובראש השנה על חשבון הבוס. אם אנחנו כבר חיים בשביל לעבוד ולא עובדים בשביל לחיות, כמאמר הקלישאה, וככה אנחנו חיים כאן – הרי אנחנו מה שאנחנו עושים – למה זה לא מגולם בשכר הוגן? ככה.

במקום זה, אני מנהלת את זמני כמו השפן של עליסה, במירוץ מטורף ובבהלה מתמדת ממלכת הלבבות, שלא תוריד לי את הראש. הבעיה היא שהמלכה זו אני, ואין לי כל כוונות חנינה. אז ככה אני חופשיה לי לרוץ להחליף בגדי חורף חדשים שנקנו ברגע האחרון לילדות בקניון, ולהשלות את עצמי שזה ייקח רק שעה ואחזור למחשב לעבוד צ'יק צ'ק. אני רצה בין הקומות בקניון הזה, שדומה לקניון ההוא, בנשימה מאומצת וזיעה מיותרת, כשמולי פוסעות בנחת, כמו בסלואו מושן, נשים מסורקות למשעי ומאופרות במראה הטבעי, נשים שאינן עובדות – הרי זוהי שעת עבודה, ורק אני והן פה. והן פנויות לעמוד בתור, לערסל תינוק מדוגם בעגלה מדוגמת ולמדוד לו טרנינג חדש של סטלה מקרטני. או ראלף לורן. או סתם של זארה. שיט, אני שוב מקטרת. באמת לא יפה. וגם סתם בזבוז של זמן. אין לי זמן מיותר להציץ לחיים של אחרים ולחשוב אם הם היו מתיישבים עליי בול. צריך לגמור מהר, לארוז ולהפוך את זה לתוצרת. להוציא חשבונית, לקנות לחמנית. להצדיק את עצמי קיומית.

לבחורה מותר לפנטז

בדרך הביתה אני שואלת את עצמי, מה אומר לבנותיי? איך אחנך אותן לעצמאות כלכלית, נשיות חופשית ושפע של פנאי? אני אומרת להן את כל המילים הפמיניסטיות הנכונות, ובלב מקווה שהסוציאליזם שזורם להן בדם, זה שהגיע מהסבים החלוצים שלי, יימהל באידאות רחוקות יותר, רומנטיות וחסרות כל שריד פמיניסטי. שיהיו להן משרתים, מצידי, שיסתובבו בקניון בנחת, אם הן יכולות לסבול גיהינום קיומי שכזה, או שיטוסו לחו"ל לשופינג מתי שיתאים להן; שילכו לעבוד כל בוקר בשמחה ובידיעה שעבודה היא עבורן תענוג שכולו מימוש עצמי והגשמת חלום, אתגר אינטלקטואלי תמורת שכר הולם, ולא רק כורח שמונע מהחרדה עוצרת הנשימה לקום מחר בבוקר עם כלום חדש בכיס. מה יש, לבחורה מותר לפנטז. אם לא בשבילה, בשביל הדור הבא.

לבלוג של נעמה תורן

צילום:

http://www.flickr.com/photos/stmarygypsy/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית גליה קופליס 26/12/2010

    אותם ימים יפים כאשר הבעל פירנס את האשה ולאשה היו משרתים, רוב הסיכויים שהמשרתים היו משרתות ורוב הנשים היו משרתות או נשים קשות יום שגם הם עבדו וגידלו ילדים בתנאים הרבה יותר קשים מהיום. גם האשה האצילית היתה כבולה בידי הבעל ולא יכלה

    לרשת אותו ויכלה בקלות להיזרק על ידו.

    גם בתקופות יותר מאוחרות כאשר האשה לא עבדה בבית ולא מחוץ לבית, היא שילמה על כך ביוקר במידה שהנישואין היו גרועים.

    כך שהנוסטלגיה של אותם ימים היא שקרית. הבעיה היא לא בעל מפרנס ואשה מפורנסת אלא מערך אחר של הכלכלה שיקל על כולם להתפרנס וזה אפשרי.

  • תמונה אישית marina 28/12/2010

    הפוסט שלך לא נותן לי מנוח מהרגע שפורסם, לא רק בגלל שאת צודקת, לא רק בגלל שאני אישה, לא רק בגלל שאני אמא לילדה אלה בעיקר בגלל שאין לי שום דבר חכם להגיד בנושא ו או להציע.

    את יודעת, ביזמן שחשבתי מה להגיב לך, בדיוק היתה הפירסומת הזאת בטלויזיה…עם כל זה שהם מנסים אולי לעשות “צחוק” אבל יש משהו רציני בה
    http://www.youtube.com/watch?v=jjnogWVALYg&feature=player_embedded

    עוד בפירסומות הקודמות שלהם…(ואני מאילה שלא רואה פירסומות…למרות שיש לי בלוג צרכנות…) יש משהו בקטע הזה של הקושי לזוז…לשנות….

    טוב…לא יודעת…כמו שאמרתי, תשובה אין לי

  • תמונה אישית מירה שדה 01/01/2011

    כמה זה מפתה לחיות בלי לחצים, בלי דאגות כלכליות כשמישהו מפרנס אותנו ומאפשר לנו חיי שפע. ואנחנועוברות ממסיבה אחת לאחרת, יוצאות לשופינג ומקפידות להיות יפות. חלילה לנו מלנקוף אצבע כדי שלא תשבר הציפורן, חס וחלילה או שהתלתל המושלם הזה שכל כך עמלו לסדר לנו יתקלקל….

    נחמד לפנטז על זה.

    אבל בואו נחשוב רגע על המחיר שאותן נשים “מאושרות” שילמו כדי שמישהו יפרנס אותן.

    למרות כל הקושי והלחצים, אני מעדיפה עצמאות כלכלית על תלות במפרנס.

    ואני שומרת לעצמי את הזכות לפנטז על הימים ההם, לקטר קצת ולהמשיך לרוץ הלאה.

בחזרה למעלה