מאפס נסיון לדוקטורט באימהות

ניהלתי את פרויקט ההריון באופן מושלם, כאילו היה זה עוד כנס גדול בעבודה. דבר אחד חשוב שכחתי: את היום שאחרי. מה עושים עכשיו? זה לא אמור לבוא לי בטבעיות? איפה האינסטינקט האימהי שלי כשצריך אותו? ולמה לעזאזל לא מחלקים מראש רשיון להורות?

12/04/2015
גילי הרפז קבלו עדכונים מגילי
  • RSS

 גילי הרפז מטרנה. צילום: אלבום משפחתי

בהיותי חולת השליטה שאני, מרגע שראיתי את שני הפסים על המקל, לקחתי את כל העסק ממש ברצינות. קניתי ספרי הדרכה עבי כרס, נרשמתי לפורומים באינטרנט, ביררתי המלצות על הטובים שברופאים, ניהלתי לו"ז בדיקות מעקב ומשימות שלא היה מבייש את לשכת הרמטכ"ל, שיננתי בעל פה מה מותר ומה אסור לאכול והתכוננתי לכל מה שצפוי לי בכל שבוע. למדתי את כל מה שצריך לדעת. ניהלתי את פרויקט ההריון כאילו היה זה עוד כנס גדול בעבודה.

אך מאחר וטמטמת ההריון לא פסחה גם עליי, דבר אחד חשוב שכחתי: את היום שאחרי. לא היה לי מושג ירוק מה עושים עם התוצר של ההריון וגם לא טרחתי להתכונן. לא עשיתי סטאז' וגם לא למדתי למבחן. לא חיתלתי אחים ואחיינים בילדותי, לא היו לי הרבה חברות אימהות ואיתן ממילא העדפתי להיפגש לדרינק כשיש בייביסיטר. היה לי אפס ניסיון בטיפול בתינוקות. "כשזה יגיע את תראי שתדעי כבר מה לעשות", אמרו הדודות מפולניה. אז זהו, שלא.

גילי הרפז מטרנה. צילום: אלבום משפחתי

הלידה הגיעה ועברה בשלום (כמה שאפשר להגיד את זה על קריעת ים סוף). הקטנה יצאה שתי טיפות מים אבא וחסכה לנו בדיקת אבהות, ואני התכוננתי לשנת לילה במחלקת יולדות, לא לפני שירדתי על מגש סושי לשניים. "האחות שואלת אם את רוצה שיקראו לך בלילה להניק", בישר האב המאושר רגע לפני שנטש אותי לטובת המיטה הגדולה והנעימה בבית. עניתי שכן, למה לא, והלכתי לישון בהתרגשות עצומה מהולה בהדחקה. בסביבות שלוש נדלק האור והאחות חסרת הסבלנות העירה אותי. "את, בואי איתי". סהרורית הלכתי בעקבותיה לתינוקיה. "הנה התינוקת שלך, את יכולה לשבת שם להניק", הצביעה על כסא בקצה המסדרון.

זה היה אחד הרגעים המביכים בחיי, בחיי. עמדתי שם ליד העריסה ובתוכה התינוקת שלי. מה עושים עכשיו? רגע, זה לא אמור לבוא לי בטבעיות? איפה האינסטינקט האימהי שלי כשצריך אותו? מתה מבושה ניגשתי שוב לאחות ובשקט שאף אחד לא ישמע ביקשתי ממנה שתראה לי איך מרימים תינוקת. הפחד שאשבור את הדבר העדין הזה, שאשמוט אותה מבין ידיי, היה משתק. תחושה של בדידות וחוסר אונים השתלטה עליי. אולי לא נועדתי להיות אמא? אולי זה בכלל לא בשבילי? האם עשיתי טעות איומה? ולמה לעזאזל לא מחלקים מראש רשיון להורות?

גילי הרפז מטרנה. צילום: אלבום משפחתיהיא ואני בזמן האחרון. כנראה שהדודות צדקו אחרי הכל (צילום: אלבום משפחתי)

את היומיים הבאים במחלקה ובמלונית ניצלתי לקבלת קורס מזורז מכל נשות המקצוע שמצאתי סביבי. הבטתי בריכוז רב באחיות מחליפות חיתולים, מפשיטות ומלבישות, מרימות ומנענעות, עוטפות ומרדימות. הקשבתי לכל העצות של יועצות ההנקה ולהסברים של הצוות מתי צריך ללכת לטיפת חלב, מהי טמפרטורת האמבטיה המומלצת וכמה שכבות בגדים להלביש. אך בבוקר השחרור נתקפתי שוב חרדה. מה, הם נותנים לי ללכת הביתה עם התינוקת? לבד?! אבל בבית אין רופאים ואחיות! איזו רשלנות מצד בית החולים, הרהרתי לעצמי. ואף אחד לא עוצר אותי ביציאה. מוזר. בטח טעות.

אחרי ההלם הראשוני של השיבה הביתה, גיליתי למרבה המזל שעקומת הלמידה העצמית מהירה מאוד ושבסך הכל אימהות זה תחום די אוטודידקטי (וגם - שעד שלא מנסים לא טועים). תוך יום יומיים כבר היה לי דוקטורט ברחיצה, החתלה, הלבשה, ושוב החתלה, תליית כביסה עם תינוקת במנשא, הנקה תוך כדי זפזופ בטלוויזיה, ניווט עגלה במדרגות וכל שאר הכישורים הבסיסיים הנדרשים. לא היה מנוס מלהודות שכנראה שהדודות מפולניה צדקו אחרי הכל.

***

איך מטפלים בתינוק חדש? מגוון עצות וכתבות מעניינות בנושא תוכלו למצוא באתר של מטרנה

צילומים: אינסטגרם ואלבום משפחתי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה