לדעת יותר מדי - הורות בעידן הדיגיטלי

כמה פעמים אנו כילדים נקלענו לעימותים, התפייסנו, שכחנו, המשכנו, מבלי לחשוב לדווח להורים שלנו? הטכנולוגיה מאפשרת קרבת-יתר שמלבד יתרונותיה, היא גם נושאת בתוכה עיוות

12/04/2015
אור ארנסט קבלו עדכונים מאור
  • RSS

הורות בעידן הדיגיטלי. צילום: שאטרסטוק

אתחיל בסיפור קטן: כשהבן שלי היה בכיתה ד', ציידנו אותו, ככל ילדי הכיתה, בסלולרי (טרום דור שלישי). יום למחרת הוא כבר התקשר והתחנן שאבוא לקחת אותו כי הוא רב עם ילדים. ניחמתיו כמיטב יכולתי וחיכיתי שיחזור מבית הספר. באותן השעות בין שיחת הטלפון עד ששב הביתה חשתי מועקה, חסרת אונים ודרוכה לבואו. להפתעתי, הוא חזר במצב רוח מעולה ולא זכר את המריבה.

יומיים אחר כך הסיפור חזר על עצמו - הוא נעלב מהמורה, בכה שרע לו. בפעם הרביעית כשהתקשר בנושא דומה, כבר שאלתי את עצמי: רגע, איך זה יתכן שאני מדוכדכת ועסוקה כל היום במחשבות על מצבו, ואילו כשהוא חוזר הביתה הוא מרשה לעצמו לשכוח את אירועי היום האכזריים?

ואז זה הִכה בי: אני לא הייתי אמורה לדעת. אנחנו, ההורים, לא אמורים להיות מעורבים בחיי הילד ברמת הרזולוציה הזו. כמה פעמים אנו כילדים נקלענו לעימותים, התפייסנו, שכחנו, המשכנו, מבלי לחשוב לדווח להורים שלנו? הטכנולוגיה מאפשרת קרבת-יתר שמלבד יתרונותיה, היא גם נושאת בתוכה עיוות.

אנחנו לא מקבלים את המציאות "האמיתית" של הילד אלא זוכים להצצה רק לרגע נבחר וערוך עבורנו והרי יומו מורכב מעליות ומורדות, קושי ושמחה, מאבקים וצחוק (הוא לא טורח להתקשר כשהחמיאו לו, או כשקלע לסל). מתוך כך הודעתי לו שאני לא מוכנה שיתקשר במהלך הלימודים, ובמקרים דחופים שיתקשר מהמזכירות.

האם טמנתי ראש בחול? עשיתי הנחות לעצמי? התשובה היא - לא. כהורים עלינו לדעת באופן כללי מה מצבו החברתי, לימודי, רגשי של הילד ולאו דווקא ללוות אותו בכל ציון דרך ומהמורה בחייו. למרות הדחף שלנו לתמוך בו בכל עת אנו צריכים להותיר לו חלל שבו יפתח מיומנויות ועצמאות. ואכן, מרגע שהגבלתי את ההתקשרות, היינו שנינו משוחררים לעסוק בעניינינו.

עם המסקנה הזו, כמה שנים מאוחר יותר, משרד החינוך האולטרה-טכנולוגי ומתקדם עושה את אותו הדבר כמעט ומשיק את מערכת דיגיטלית שבעזרת קוד וסיסמה הורים אמורים להכנס אליה ולהתעדכן יומית או שבועית במצבו של ילדם: אם שכח להביא ספר, לא הכין שיעורים, החסיר, איחר, וכיוב'.

לכאורה, הטכנולוגיה עוזרת להתעדכן ולהגיב מיידית אם ישנה הידרדרות לימודית-התנהגותית, אך גם כאן, הרזולוציה פועלת כחרב פיפיות. עודף דיווחים ושקיפות שמתיימרים לספק מידע איכותי בעצם גורמים להשטחה ופוגעים. מערכת החינוך מסרסת את הילדים, מטרידה הורים ומסירה מעצמה אחריות בחסות ערכי השיתוף והשקיפות.

אם ביום הורים מחנכת מביטה בגרף של אותה מערכת כדי לאמוד את הישגיו ולקבוע את דעתה עליו, אני תוהה איפה הילד בכל זה? והיכן המורים ומה הם עושים מלבד למלא פלוסים ומינוסים בדף אקסל? וכמו שלא בכל יום אני מקבלת/נותנת משוב בחיי המקצועיים והאישיים, כך אין שום הגיון בקבלת משוב רציף על הילד שלי. כהורים אנחנו צריכים לעקוב אחר מצבו הכללי של הילד ולעזור בהתאם (שיעורי בית, התארגנות וכד') ולא ברמת המיקרו, אם הוא יוצא שבוע אחד מריכוז.

למה זה מעניין אותי שהילד שכח להביא ספר או לא נכנס לכיתה? זה לא מתפקידי לדאוג לכך, המערכת צריכה להתמודד מול הילד במסגרת ובאמצעים שלה (כולל זימון הורים כשמדובר בתופעה). העברת האחריות אלינו, שמסתכמת בנזיפות ותירוצים, מקלקלת את האווירה בבית וחסרת תועלת.

מדוע, לעזאזל, שתיים-שלוש אספות הורים במהלך השנה אינן מספיק טובות בשביל לקבל משוב ולפעול בהתאם?

בנוסף לכך, ילד זקוק לתחושה שהוא לא חשוף כולו ושיש לו שליטה מסוימת על חייו - בדיוק כמונו. מעקב מסוג זה מעקר את תחושות העצמאות והאחריות של הילד ומשדר לו שלא סומכים עליו. השיטה הזו גם אינה מאפשרת לילד "להסתדר" לבד עם המערכת, לטייח קצת, לעגל פינות, לא לדווח… ברגע שכולם "רואים" אותו תחת זרקור הדוח, נותרות בפניו שתי אפשרויות לשרוד בתוך המערכת:

האחת, להיות פסיבי וכנוע (לציית לחוקים ולרצות את כולם או להרים ידיים ולחטוף עונשים), השנייה, להיות מניפולטיבי, לתחמן ולשקר בכל החזיתות. שתי אופציות שבוודאי לא היינו מאחלים לילדינו, ולא נרצה לדחוק אותם לשם.

לכן, כשדף ההוראות של המערכת הבית ספרית הממוחשבת הגיע לידי לא היססתי לזרוק אותו לפח ולהודיע לבני שזה שיצרו כלי שמאפשר מעקב וניהול של הלו"ז הלימודי שלו, זה עדיין לא אומר שאני צריכה להשתמש בו.

פחות חופש מידע, יותר חירות.

.

* בימים אלה יצא לאור "נמס", ספרה החדש של אור ארנסט. להשיג בחנויות הספרים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה