בן זקן: האומללים והמאמללים

סרט הביכורים הנוגה של אפרת כורם הצליח להפתיע את מרלין וניג, כמו גם המשחק של אלירז שדה, שממלא את תפקידו בדיוק מרגש ונוגע ללב

08/03/2015
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

בן זקן. צילום: שפיר סרוסי

לקח לי יומיים-שלושה ימים "לצאת מזה" ולהתיישב לכתוב את הביקורת על סרט הביכורים הנוגה של אפרת כורם. "בן זקן", סרט הביכורים של כורם, הוא סרט מהז'אנר האקזיסטנציאליסטי, והוא מצליח להפתיע מבחינת השפה החזותית שלו.

כורם שובה אותנו כצופים בנסיבות חיים קשות של גיבוריה האומללים, שמלבד עצמם מאמללים את כל מי שסביבם. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהצבע החם של הפריים, מהתאורה החיוורת והכהה, תאורה פלסטית וחומה שיוצרת מבע כן וסגור שממש קשה להסיר ממנו את העיניים.

הצפייה ב"בן זקן", על מאפייני הדמויות שבו, מזכירה מעט את הנובלה "הזקן והים" מאת ארנסט המינגווי, כשגם שם מדובר בדמויות חסרות אונים וחסרות מזל. לקראת סוף הסרט האב לוקח את בתו לים והתמונה הזו היא פרפראזה מעניינת ליצירות קלאסיות נוספות, בייחוד נוכח הפילטרים הרומנטים והטבע.

"בן זקן" מספר את סיפורה של משפחת בן זקן: האם-דינה (חני אלמליך) שהיא גם סבתא של רוחי (רום בן שושן) ובניה ליאון (רונן עמר) ושלומי (אלירז שדה) אבא של רוחי, שמגדל את בתו לבד תוך התמודדות לא פשוטה בין מחויבותו כהורה לבן הכורח הבלתי נסבל לשרוד. זהו סרט שכמעט לא מייצר סיפור. הסרט נועל את צופיו סביב גיבורים חסרי אונים ומצליף בהם באמצעות המצלמה בפרספקטיבה עמוקה וחדה של מבע חתום.

זה מתחיל באמא ושני בנים, שבמקום לצבוע קיר מעדיפים לשטוף אותו. אבל הקיר הוא מטאפורה ללב החסום והלא משתנה של גיבוריו. זה לא רק האבן, זה גם הצבע.

בשוט הבא נפגוש את גיבור הסרט שלומי, אביה של רוחי, שבמובנים רבים הוא כמו שמו "בן" ו"זקן", ותכונות כמו חולשה, פסימיות ועצלות מאפיינים אותו. אנו פוגשים אב צעיר במלכוד של החינוך והסביבה, וככל שאנחנו מכירים אותו יותר אנו שוקעים יותר.

קשה מאוד לבחון את אלירז שדה כשחקן בלי הדעות הקדומות עליו ככוכב ריאליטי. אבל כמי שאין לה טלוויזיה בבית וכמי שאינה צופה בתוכניות ריאליטי (אפילו לא בחטף מהמחשב), אני חייבת לומר חד משמעית שאלירז שדה ממלא את תפקידו כשלומי בדיוק מרגש ונוגע ללב.

שדה עושה את "בן זקן" לאמין ביותר, למרות שעין חדה תראה את השבירות המשחקיות שלו פה ושם. יש שיקראו לשבירות אלו "מעידות" או "נפילות" משחק, ועדיין יכולת המשחק שלו גבוהה, תוך שימת לב מוקפדת לפרטים הקטנים ובניית מערכת יחסים אמינה ולא דביקה או קיצ'ית של אב עם בתו. ייתכן מאוד כי הדמות, שבמאפייניה מורכבת מניגודיות, איפשרה לשדה מניפת מצבים והתרחשויות משחקיו,ת שתמנף את קריירת המשחק שלו בעתיד ותזניק אותה קדימה.

רוחי היא ילדה קשת יום שמתבוססת על קו התפר של ילדה לנערה, קו התפר בין ילדה תמימה למורדת. היא מתמודדת כילדה עם נסיבות חייה והמרירות העוטפת נסיבות אלו.

הסבתא שלכאורה מעניקה לה מחסדיה היא אישה מוזנחת שכל קיומה בין כתלי הבית, שלא מצליחה להחמיא לנכדתה או למצוא בה את החיובי. להיפך. המטענים מצטברים לכדי הר געש רגשי שמתרחש על הגבולות המשפחתיים ועל גבולות חוסר היכולת לנצח את המציאות.

גם יחסיו של שלומי עם ליאון אחיו הם יחסים מאוד בעייתים של תלות ומרות. שלומי תלוי בליאון ועובד אצלו, דבר שכבר מאפיין את ההיררכיה ביניהם ואת טיב מערכת היחסים השלילית. ליאון, כבעל מאפיינים דתיים שאמור לסמל את המוסר והרחמים נוהג בניגוד לדימוי ומתעמר בשלומי אחיו ואילו האחרון אינו מסוגל להפסיק את זה. יש שם כאב עמום ונכשלות צורבת וכל אלו מתעמעמים בין הדמויות וברעשי הרקע והסביבה. גם דמויות שוליים כמו יאיר המאונן הן דמויות מייאשות ומרתיעות שנראה כאילו לעולם לא יצליחו לצאת מהמבוך הזה של חדרי המדרגות בשיכון המוזנח באשקלון.

נדמה כי העוני והמצוקות הרגשיות הן נחלת כל גיבורי הסרט, למעט ריקי שמונעת מאהבה נכזבת ואובססיבית לליאון.

לאורך הסרט נפגוש בדרשות ביניהם, למשל הסוגיה שנחלקו עליה בית הלל ובית שמאי "טוב לו לאדם שלא בא לעולם", שכאילו מנסות להפיח תקווה או רכות במציאות הקיימת, אבל נשארות אף הן כמו חלק מהדמויות מחוץ לסיפור.

הסצנה של המפגש בין ריקי לליאון בחדר המדרגות בלילה היא סצנה של חריגה מגבולות משפחת בן זקן. ריקי היא היחידה שמצליחה לשוחח באמת עם בני המשפחה. המפגש, מתוך השתוקקות גדולה וצורך, נהרס כי ליאון מתוך מצוקותיו ונוקשות לבו אינו יכול להביע אהבה, למעט להתעמר ולהשפיל. וכך הסצנה הזו נחרטת כמטלטלת ועוצמתית כי היא מפגישה אותנו עם מציאות רודנית שמחלחלת באנשים ולמעשה הורסת את חייהם.

מבחן מרלנה: עובר

כוכבים: 3


הטריילר של הסרט

צילום: שפיר סרוסי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה