שלוש שנים בגיהנום

מה מביא בחורה שאוכל אף פעם לא עניין אותה אל תהום ושמה בולמיה? הני ישעיהו קופפרברג מספרת לנעמה תורן על המחלה שלה ועל ההצגה שיצאה ממנה

16/02/2015
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS

הני ישעיהו קופפרברג. צילום: רועי קלבו צילום: רועי קלבו 

"הרגשתי שאני שולטת על ממלכת העיכול שלי. ככה קראתי לזה, ממלכת העיכול שלי. אני מחליטה מה נכנס ומתי, ואני מוציאה הכל. שיחקתי אותה כאילו אני בשליטה, למרות שידעתי שהמחלה שלטה בי. הסתובבתי בעולם עם סוד, וזה נתן לי עוצמה. הייתי למשל בדייט עם בחור שיושב ומדבר על עצמו ואני מולו חושבת: יא טמבל, אין לך מושג בכלל מה קורה איתי..."

המחלה היא בולמיה. והדוברת היא הני ישעיהו קופפרברג, 36, שחקנית ואחותה של מאיה ישעיהו, שבילתה שלוש שנים בגיהנום, ולמרות הסטטיסטיקה שמבטיחה שאי אפשר לצאת מזה, הני מדגישה שהיא כבר שבע שנים "נקיה". עכשיו היא עומדת בפני לידה כפולה – של בנה הבכור ושל ההצגה המבוססת על סיפורה ונקראת "הני".

את המחזה כתב אורן נאמן ("יהודי בחושך") הבמאי הוא נורמן עיסא ("פשוטה") ועל המוזיקה אחראי בעלה, המוזיקאי עידן קיי. אז מה מביא בחורה שאוכל אף פעם לא עניין אותה אל תהום ושמה בולמיה? בפגישה על קפה (אני) ומיץ תפוזים (היא) ישעיהו קופפרברג חושפת הכל:

השלב הראשון: הפרעה בהפתעה

ישעיהו-קופפברג: "זה קרה לי במפתיע. תמיד הייתי רזה ואוכל לא היה עניין מיוחד. אבל אז מת אבי האהוב, שלא היה איתנו בקשר מאז שהוא ואמא התגרשו. הייתי בת 26, תלמידת משחק בשנה שלישית בבית צבי. נסיבות מותו היו סוד שלא דיברו עליו במשפחה. בבת אחת סגרתי את הפה מכל בחינה. פשוט הפסקתי לעכל ולאכול. בשבעה לא אכלתי כלום. כשקמנו לא זיהיתי את עצמי במראה. ירדתי שבעה קילו בשבוע.

"בסוף השבעה החלטתי שאני אוכל. הצלחתי לאכול חצי סנדוויץ' חביתה והכל עלה לי. זאת הפעם הראשונה שעשיתי הקאה יזומה. אחרי השבעה חזרתי לבית צבי. לא הייתי בפוקוס. האוכל הרגיש לי כמו עצם בגרון ובכל פעם הייתי הולכת לדחוף אצבע ומוציאה הכל: חצי סנדוויץ', קפה קר, את המיץ של הבזוקה.

"בהתחלה הייתי מקיאה פעם ביום, אחר כך שלש-ארבע פעמים ביום. אחרי חודשיים - בין שבע לעשר פעמים ביום, כל יום, בהכחשה מלאה למצבי. לא ידעתי שיש מילה כזאת, בולמיה.

"בארוחות שישי אצל אימא שלי כולם מסתכלים עלי בשולחן, 'הני, מספיק לאכול', די עם העוגות!'. וככל שהם מדברים אני דוחפת יותר אוכל עד שכואבות לי העצמות ואז אומרת להם בהפגנתיות שאני כבר חוזרת ולוקחת עיתון לשירותים להסתיר את קולות ההקאה עם הדפדוף. פעם אחת אחותי מאיה לא יכלה יותר ונכנסה אחרי לשירותים וצעקה עלי להפסיק. אימא שלי אמרה לי: בכל פעם שאת מקיאה את עושה אותי חולה. זה כמובן לא עוזר. אני לא מאשימה אותם חלילה. את יודעת שלבולמיות יש סימני נשיכות על מפרקי האצבעות – אפשר לזהות אותן ככה... היו לי טקטיקות. ידעתי מה להזמין במסעדות, כדי שאוכל להוציא בקלות, שם הכי כיף להקיא. רק מי שמכיר את זה יודע לזהות בולמיות. העיניים לא משקרות והן נהיות צהובות ודומעות".

השלב השני: הקאה היא גם אורגזמה

"יום אחד אמא שלי נתנה לי עיתון פתוח בעמוד מסויים ואמרה לי לקרוא. זאת היתה כתבה על בולמיה. רק אז הבנתי שיש לזה שם. רק אז תפסתי שאני חולה.

"ואז התחילו השנתיים הקשות. המחלה השתלטה עלי. הכל זז הצדה - בעיות כלכליות, דיכאון, בעיות בזוגיות או בעבודה. התעסקתי רק באוכל. מהרגע שהתעוררתי בבוקר הייתי עסוקה רק בלהכניס ולהוציא. פעם אחת נשארו לי חמישים שקל אחרונים ושאלתי את עצמי: לשמור את זה לנסיעות או לאוכל? לאוכל! הייתי נרקומנית של אוכל. ולא רציתי לעצור.

"חשוב להבין שיש גם משהו משתלם במחלה הזאת. זה לא רק הפסד. הקאה היא כמו אורגזמה. עד שלא היה כואב לי בצלעות לא הייתי מפסיקה לאכול. למדתי מה אני מסוגלת לעכל – רק דברים קלים לעיכול כמו מילקי או במבה או טילונים. הייתי הולכת לסופר עם עיניים של חיה וצדה כל מה שיכולתי. ואז עולה הביתה ושואבת, דוחסת, עד שהכל שרף לי. כי אם את לא אוכלת הרבה אין מה להוציא. ואת כל זה אופפת התרגשות. תחושה של שליטה – כי את יכולה לאכול כל מה שאת רוצה, הרי זה תיכף מתרוקן. בהתחלה הטעמים מתערבבים, המתוק עם המלוח, ועוד מתוק, ואת בהיי, ודוחפת עוד ועוד ועוד... ואז זה מתחיל להיות מגעיל, ואת מרגישה שזה תכף מגיע... ואת הולכת להקיא.

"בהתחלה את מכניסה אצבע אחת ואז שתי אצבעות, וגם יותר. את מוציאה הכל, ואת מרגישה סאטלה. זה כמו טריפ. מיד אחרי ההקאה היית יוצאת לי לסלון, שמה לי מוסיקה, מסתרקת, רוקדת. משקרת לעצמי שעכשיו אני קלה וטוב לי. אבל מהר מאד כל הגוף כואב. הגרון שורף, העצמות כואבות. אחרי הקאה הייתי מקללת את עצמי מול הראי: יא מכוערת, יא מגעילה, יא מפלצת. ואז הכל היה ריק לי.

"היתה לי הבעת כעס תמידית, גבות מכווצות. כעסתי על העולם. למזלי לא הפסיק לי המחזור ולא נשר לי השיער. אין לי תמונות מאותה תקופה. היו לי אז מלא מחזרים אבל בתקופה כזאת אין סקס, זה כואב. גברים היו באים אלי הביתה, אבל הייתי אומרת לעצמי 'יאללה לכו כבר, יש לי כמה קסטות בפריזר שבא לי לפרק...'"
"אז התחילה תקופת הטיפולים. מה לא נסיתי. פסיכולוגים, פסיכיאטרים, קבוצות תמיכה, טיפולים אלטרנטיביים. ואז הגעתי לפסיכולוגית שאמרה - תכתבי הכל. בזכותה התחלתי לכתוב. החלטתי שאם אני יוצאת מזה, תצא מזה הצגה".

השלב השלישי: הדרך החוצה

"בוקר אחד יצאתי מהשירותים בזחילה על הריצפה. פתאום קלטתי איך אני נראית. אמרתי - אני לא יכולה יותר, עשר פעמים ביום אני עושה את המסלול הזה מהשירותים לסלון, לפעמים הייתי נרדמת על הרצפה. והבנתי שזה באמת כמו שאומרים: רק בנאדם שרוצה לצאת מזה יוכל להוציא את עצמו. ורציתי לצאת מזה.

"אבל היום אני מבינה שהמחלה הזאת היא הדבר הכי מדוייק שקרה לי. בגלל הטרגדיה של המשפחה שלנו, והסוד שאפף אותה. יכולתי לפרוק הכל רק בשירותים".

תהליך ההחלמה התחיל בעקבות פגישה מקרית עם מכר ותיק שעשה את מה שישעיהו קופפברג היתה הכי צריכה - הקשיב. לא שפט: "הרגשתי שדווקא איתו אני יכולה לדבר. ישבנו במרפסת שלו וסיפרתי לו הכל. והוא רק הסתכל וחייך. וכשגמרתי לדבר הוא אמר: 'לכי למראה ותראי איך הפרצוף שלך שונה'. ובאמת, הבעת הכעס נעלמה. הוא נתן לי חיבוק חזק ואני הרגשתי כאילו לא חיבקו אותי מעולם. כל הכאב שלי נעלם בתוך הזרועות הענקיות שלו. וככה במשך שנתיים הגעתי אליו כל יום לדבר. שאלתי אותו – מה יוצא לך מזה? והוא ענה - את לא יודעת כמה אני מקבל ממך. הוא אמר לי: 'אם הייתי נותן לך את העיניים שלי לראות איך את נראית מבחוץ היית מתאהבת בך – את יפהפייה, עוצמתית ויש בך כוחות'.

"בשנתיים הבאות חזרתי לאכול בלי שרפלקס ההקאה יפעל והוושט שנקרעה החלימה. ולא שלא היו נפילות. אבל הוא אמר לי - בכל פעם שתהיה לך נפילה, תסתכלי לאחור ותראי כמה התקדמת ותני לעצמך טפיחה על השכם. לקח ארבע שנים עד שהמשפחה והחברים באמת האמינו שהחלמתי. בהתחלה נעלבתי אבל היום אני מבינה אותם. בתחילת ההריון הקאתי, אבל ספונטנית, ולא פחדתי שזה קשור. היום אני אוכלת הכל.

"רציתי להפוך את זה להצגת יחיד. חיזרתי אחרי נורמן אחרי שראיתי את 'פשוטה' (מונודרמה עטורת פרסים בבימויו של עיסא – נ"ת). הוא אמר שהוא לא מכיר את המחלה ועבד איתי במשך שנתיים ואז ייעץ לי לפנות למחזאי. כשפגשתי את אורן (נאמן, המחזאי – נ"ת) הבנתי שאני צריכה לשחרר את האגו, והיום זה מחזה לשלושה והני היא דמות שנפלא לגלם אותה ולהכיר.

"מה שקרה לי זה נס. על אנורקסיה מדברים הרבה אבל אחת מכל חמש סובלת מאיזושהי הפרעת אכילה. אחרי שלוש שנים שאני מנסה לקדם את הפרויקט בעצמי, אשמח שהציבור יהיה שותף בהפקת ההצגה.

עבר רק שבוע מאז שהתחלנו בגיוס הכסף דרך אתר הדסטארט וההענות מדהימה ומרגשת. יש לנו כבר כמעט חצי מהסכום ושלושה שבועות לגיוס. כל מה שצריך זה להיכנס ללינק ולקחת חלק, כדי שההצגה הזאת תגיע לכמה שיותר אנשים".

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=13666




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך