סינדרום יומולדת

אנשים עושים עניין גדול מזה שבאו לעולם. פעם הייתי במסיבת הפתעה לילדה בת שנה. היא, כמובן, לא הבינה מה אנחנו רוצים מהחיים שלה. מה אנחנו רוצים מהחיים שלנו?

15/12/2010
שי אביבי ומיכל ליבדינסקי קבלו עדכונים משי אביבי
  • RSS
» ככל שגדלתי יום ההולדת הפך ללונה פארק של אכזבות

השבוע יש לי יומולדת. מאז שאני זוכרת את עצמי יש היסטריה סביב היום הזה. כשהייתי קטנה, יומולדת היה לונה פארק של הפתעות. ככל שגדלתי הוא הפך ללונה פארק של אכזבות. הציפייה גדולה מדי, האכזבה תלולה מדי. הראש עובד שעות נוספות, הלב לא מוצא את מקומו.  איך הגעתי לזה?

האימה. הרגע נפטרנו מאימת השנה הקודמת, איך היא שוב כאן? ביומהולדת הראשון שלה במשמרת שלי, חשבתי שהבאתי אותה בשיחוק המאה. הכנתי לה את הסנדביץ’ של אברהם הסתת, שמאיר שלו תיאר ב’ביתו במדבר’, הדפסתי את הקטע מהספר על שקית נייר חומה (מה שכמעט הרס מכונת זירוקס משרדית במקום העבודה שלי), לקחתי אותה ליער בן שמן באמצע היום, עצמתי לה את העיניים ושלפתי את השקית החומה ובתוכה הסנדביץ’. המשמרת כמעט נגמרה באותו הרגע.

פלאשבק:  אחלה כיבוד, אבל מה עם מתנה?

רק שלל התנצלויות ("סנדביץ’?? אני??? לא יודע מה קרה לי, כנראה העומס בעבודה, הזירוקס התקלקל!") העבירו אותנו שלב בלוח המשחק, אבל האימה מלווה אותי כל דצמבר, מאז.

הטקס בילדותי היה לקום מוקדם מוקדם לפני בעל/ת השמחה, להעיר בשירת ‘יומולדת שמח’ אדירה, ולפזר שלל מתנות על המיטה. אני זוכרת את ההתרגשות העצומה לפני שהולכים לישון. הכל נטבע בי. ההתרגשות, ההפתעה, הציפייה, העונג.

נולדתי בל"ג בעומר. אמי ואבי מספרים על המדורות שליוו אותם בדרך לחדר היולדות. ימי ההולדת שלי היו מיוחדים משל שאר הילדים: מדורות גדולות במגרש ליד הבית וכדורי פלאפל מהתורכי בצומת הראשית. אחר כך הכול החל להתמסמס. ימי ההולדת קטנו עם התעייפותם של הורי והתכחשותי לחגיגיות הגלומה ביום הזה. לפעמים טלפון הספיק, או התכנסות משפחתית בתאריך לא לגמרי מדויק.

ואז הוא פגש אותי. שרת הטקס, פקעת של רעיונות. שני ניגודים מושלמים. כבר שנים אני מוצאת את עצמי נאבקת עם היום הזה. בודקת איך לצלוח אותו. הייתה תקופה שהצהרתי שאני שונאת ימי הולדת. זה לא עבד. הייתה תקופה שהודעתי שאני בקבלה למה שיבוא. גם זה לא עבד.  הייתה תקופה שלקחתי את היומולדת שלי בידיים והפקתי אותו בעצמי. לא עבד. כל מבוקשי הוא לעבור את היום הזה רגוע, בשלווה, בלי לעשות עניין.

לא עושים עניין: בערב מפגש זוגות אינטימי, בוויקאנד נסיעה למידבר (דצמבררר, למען השם!), בעוד שבוע חפלה עם שלושים חברים.

בני האדם עושים עניין גדול מזה שבאו לעולם. כשהייתי בהיריון יכולתי להרגיש איך כל הרחוב חוגג את זה שבקרוב יעבור דרכי חבר מועדון חדש. הורים מוציאים סכומים מטורפים על חגיגות יומולדת. הפעלות, דוכני נקניקיות, סגירת אולמות, הפיכת עולמות, מתקנים מתנפחים, חשבונות בנק מתכווצים. פעם הייתי במסיבת הפתעה שעשו לילדה בת שנה. בחיי. התכנסנו בשקט בשקט כל המשפחה, וכשהפעוטה הגיעה על המנשא של אמא שלה, שאגנו: ‘מזל טוב!’ היא לא הבינה מה אנחנו רוצים מהחיים שלה. מה אנחנו רוצים מהחיים שלנו?

ביומולדת השני יריתי לכל הכיוונים, בכל התותחים. שלושה ימים, עשרה אירועים, מתוך הנחה שמשהו יקלע. גם שעון מקולקל צודק פעמים ביום, טוען הפתגם. יש כאלה שמוכשרים בזה (למשל אשתי): בלהפתיע, בלדייק, בלהקשיב לך כל השנה ואז לרגש אותך במתנתם, בלתת לך חוויה בלתי נשכחת. ויש כאלה (למשל אני) שמגישים את המתנה כשטיפות זיעה גדולות נושרות על העטיפה.

חשבתי שלא אעשה זאת לילדיי. שאשמור את יום הולדתם על אש קטנה. לא  הצלחתי. היום אני עוקבת בחשש אחר סינדרום יום ההולדת שהולך ותופח אצלם ככל שהם גדלים. איך ברגע שמסתיים היומולדת, מתחילה הספירה לאחור ליומולדת הבא. איך לאט לאט הוא הופך ליום הכי שמח והכי עצוב בשנה.

ביומהולדתי האחרון מלאו לי ארבעים ושש. ארבעים וששששש? אני?? איך זה קרה? מי נרדם בספירה? מתי הזמן שם גז ככה? אמא’לה! (כבר בת שבעים ושש. אמא’לה!) הזמן נוקף. החוץ אומר ארבעים ושש. הפנים מזמרר שלושים מקסימום. מישהו אמר לי לפני כמה ימים שלאו דווקא צריך להתאים את הפנים לחוץ. אפשר ההיפך.

מגיע רגע בחיים, שכבר לא מחכים ליומולדת שיגיע, אלא מנסים ללחוץ על איזה ברקס, או לעשות פרסה. הרגע שכבר לא ממש חוגגים את הגיל אלא נכנסים לדיכאון. היום, כמעט סוגרת את העשור הרביעי בחיי, כבר חשה היטב את האימה מחלחלת עם כל סיפרה שעולה. ובכל זאת,  בתוכי מפזזת ילדה קטנה ונרגשת שמחכה לחגיגה עם עוגה, למתנות עטופות נייר מרשרש, לדברי מתיקה. להרגשה הזאת, שלפחות ליום אחד, אני נורא חשובה, וכולם אוהבים אותי, ושמחים שאני כאן.

ביומהולדת השלישי שלה דייקתי: סופשבוע בקדיתא. פיקניק בדרך. אפשר היה לנשום לרווחה. ברביעי החלטתי להמר: שבוע בזנזיבר. הפתעה. במשך חודשיים הלעטתי אותה בכדורים נגד מלריה ("ויטמינים מיוחדים" שיקרתי), ארזתי בסתר מזוודה, עשיתי טלפונים בלחש, מהשירותים. הרגשתי קצת כמו אלי כהן, האיש שלנו בדמשק (יעד מעניין. אולי ליומולדת ארבעים). בשדה התעופה הסתבר שהמטוס המריא שעתיים קודם ולא הודיעו לי.

האם אני שמחה שאני כאן? עוד אין לי על זה תשובה. במחצית הראשונה של חיי חשבתי שעדיף לא להיוולד, והתפלספתי מה כדאי אחרי שמתים –  סוף, או גלגולים. העדפתי סוף. במחצית השנייה מתחילה לשמוח בהרפתקה הזאת שנקראת חיים, ולחשוב שאולי ‘שוטי הנבואה’ צודקים: מי שנולד הרוויח.

מתוך הבלוג טיפול זוגי

צילום תמונת אילוסטרציה: Thomas Hawk, פליקר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה