אני סקפטית

דלית אורבך הייתה שמחה לרדוף אחרי הילדה שלה לכל מקום, אבל זה לא יעזור נגד פפילומה. ביקורת פרסומות דצמבר

13/12/2010
דלית אורבך קבלו עדכונים מדלית
  • RSS
» אסי כהן, מתוך הפרסומת לבנק הבינלאומי. צילום מסך

כשהייתי קטנה הייתי הגרופי הכי גדולה של לבד. סגול מתחת לסמך ועוד אחד מתחת לגימל. לבד היה החומר הכי מפורש על שפתיה של בתיה עוזיאל. "ניטול פיסה של לבד, leved מכל צבע שיש בבית ונדביק בעזרת קליפה של עץ שיקמים, איזה שיש בבית, את פיסת הלבד לקופסת הקוטג', או כל גבינה אחרת והרי לכם רעשן לחנוכה. או מסיכה לפסח.

לבד, זה שם קוד לעשייה עצמה. לפאר יצירה של חיבור מחט לתחת. והנה, לקחו פיסה של אסי ועם דבק שעשו מקמח ומים הדביקו בפינות של הבינלאומי ונתנו לייבוש. ואחרי כל "ההכינותי מראש", מגלים פרסומת מקסימה לאיזו תוכנית השקעות בבינלאומי. מקסימה, כי אי אפשר בכלל לעמוד בפניה. באמת. שובת לב שכזאת. נשבעת שצחקתי שעה. ואני לא צוחקת בפרסומות יותר משאני צוחקת אצל רופא השיניים. הבעיה בleved, בדרך כלל, היא היווצרות גולגלעך כאלה מבעסים. פה, נראה שזה חומר משובח. לא ראיתי גולגלע אחד. ושכה יהיה לי טוב, חיפשתי.

מה עובר על מחלקת השיווק

לפעמים הייתי רוצה לשבת במקום אלה שם בשיווק, שמחליטים על איזה קריאטיב ללכת. אני בטוחה שעומדים לפניהם כמה וכמה אופציות ובסוף לוקחים את זאת שהכי גם וגם וגם. ויוצא שהיא הכי לא ולא ולא. ככה זה. העולם שייך לפחדנים.

ואפרופו פפילומה, מדובר בוירוס ציורי, או סוג של פרי אקזוטי שתוקף נערות חורכות ריצפות ברים אפלים. וכן, הבריפינג לחצו על עצב נכון. אם הייתי יכולה להשגיח על החמודה שלי, לחנוק אותה בדאגה, היא היתה מתפתחת לאישה תלותית וחלושה, אבל ללא חיידק רחמי שכזה. אם הייתי רק מעניקה לה את הידע שלי ואת החוכמה העצומה שיש לי, היא היתה הופכת לחתיכת מצליחנית שזה לא יתואר. אז הנה, אומרת הפרסומת, לכי איתה לחיסון הקומקווט הזה והכל יבוא על מקומו בשלום. היא בטוחה.

עכשיו, מה פאקינג הקשר?

כבר לחצתם על הכפתור הנכון שלי כאמא, לאן אתם הולכים עם האוצר הזה, לאן? אם היא תתחסן נגד הפומלית הזאת, אז סבבה לנו? יהיה לה את הניסיון והשכל שלי והיא לא תשתה סמים ותעשן וודקה? למה להשתמש בכאלה תותחים של חרדה אמהית ובסוף לאבד אותי על חוסר רלוונטיות? הי, אני מבינה מה הם רצו. שאני אתחבר לפנטזיה הזאת, להשגיח על הילדה שלי, לפחות בזה. שאם יש דבר אחד שעליו אני כן יכולה להשפיע, זה הפילומנה הזה. יכול להיות שהיא תשכב עם כולם, אבל חיידק בשם מצחיק, לא יהיה לה. וכל זה בזכותך, אמאל'ה.

חי נפשי, שאם לא היו לי בנות ולא היתה לי את החרדה שהן תעשינה את השטויות שאני עשיתי בגילן, אולי הייתי יותר מתונה בעניין הזה. אבל אנחנו הרי מבינות שחלק מהשכל בא עם הגיל וחלק לא בא אף פעם. אנחנו גם יודעות שחיסון כזה הוא חשוב. והכי יודעות, שגם אם אני אחסן אותה נגד הפפושדו הזה, זה לא אומר שהיא תנצל משאר מזיקין.  למה לא פשוט להפוך את זה לחיסון חובה, ואז לא תהיה שאלה בכלל. כמו טטנוס.

מי שמאמין לא מפחד

ונעבור לסקפטים, שעוד באורופה היו ספקנים לא קטנים. אבל שם, היתה להם סיבה טובה. היום, אם אתה סקפטי, יצאת פרייאר. פקפקן הוא פחדן ופחדן מפסיד. מכאן ומכאן. היינו אומרים קירח, אבל אז היינו צריכים לנקוב בשמה של התרופה נגד התקרחות. ואנחנו מאוד סקפטים לגבי זה שהיו נותנים לנו לשדר את השם המפורש. בקיצור, אם את המקריח ואתה לא מאמין בתרופות שמצמיחות שיער על הקודקוד שלך, תשאר קירח. שזאת אמירה חכמה. כי מי מאמין לדברים האלה?

והנה, באים ואומרים לנו, שדווקא אנחנו מטילי הספקות, לנו יש את צ'אנסה לגדל פלומה אוורירית על פדחתנו. ואם נמשיך ככה לתהות על קנקנה של הפרסומת- לא נגיע רחוק. אני אוהבת את זה כי זה נוגע נכון בבעיה. והופך אותה במניפולציה נכונה לכוח מניע.  הם קודם מסכימים עם הגישה המפקפקת ואז, במנוברה, הופכים אותה לקרדום לחפור בו. יפה, חברים.

>> מתוך הבלוג של דלית אורבך




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך