הבית באלמגור: 24 שעות של פינוק

הגענו עם שלושת הדובים הפרטיים שלנו, לא לפני שעצרנו באחד החופים היפים והמוריקים של הכנרת, להפסקת שלווה ואוכל. כבר בחנייה הם נפעמו ממאות בולי העץ שהיו מונחים זה על זה ואני שמחתי שהם עומדים להחשף לראשונה לאלמנט רומנטי במיוחד - הקמין

28/01/2015
שלי ניידיץ קבלו עדכונים משלי ניידיץ
  • RSS

הבית באלמגור - חוץ. צילום: ליאור אביטןעיצוב אדריכלי ייחודי. צילום: ליאור אביטן

כשהגענו לשם, הרגשנו שפלשנו לבית של שלושת הדובים. הם היו בכל מקום, הדובים. על הספה, על המיטות, על הרמקולים התלויים על קיר חדש השינה הגדול. הם הסתכלו עלינו במבט מזמין ולא שיפוטי, כזה שמאפשר לנו לתפוס את מקומם בכיף. כשהגדולים התיישבו על הספה, לרגע היה נדמה לי שאני שומעת את דובי-תינוק שואל: "מי יושב על הספה שלי?" אבל זה לא הפריע לנו להרגיש בבית. כלומר, הלוואי. "כזה הייתי רוצה", אמר אבא-דב האמיתי. "אני אוהב את הגודל, את הבנייה, את האבן, את השילוב בין פנים וחוץ". הוא מבין משהו, אבא-דב. בכל זאת, צלם אדריכלות שכבר ראה בית או שניים בחייו יודע להעריך עיצוב אדריכלי ייחודי שכזה.

הבית באלמגור - חוץ1. צילום: ליאור אביטןשתי חצרות ענקיות. צילום: ליאור אביטן

הבית באלמגור נמצא במיקום מושלם - מצפון רואים בבירור את החרמון, מדרום נפרשת הכנרת היפהפייה. אין סוף מרחבים, נוף למרחקים והשקט בחינם. הבית עצמו ענק וכולל ארבעה חדרי שינה, סלון גדול מאד, מטבח פתוח ומאובזר עד אחרונת הקפסולות של מכונת הקפה, שתי חצרות ובריכת שחייה, שאם תרצו להשתמש בה תצטרכו לעדכן את איילת, המתפעלת את הארוח בלבביות, שבוע מראש.

הבית באלמגור - כלניות. צילום: שלי ניידיץהכלניות של השכנה ממול. צילום: שלי ניידיץ

הגענו עם שלושת הדובים הפרטיים שלנו, לא לפני שעצרנו באחד החופים היפים והמוריקים של הכנרת, להפסקת שלווה ואוכל. כבר בחנייה הם נפעמו ממאות בולי העץ שהיו מונחים זה על זה ואני שמחתי שהם עומדים להחשף לאלמנט רומנטי במיוחד - הקמין. החום הנעים, רעש הגיצים, המראה המהפנט של האש - אין כמו קמין כדי לחמם בית כל כך גדול בחורף והוא צריך את זה, כי רצפת האבן קרה מאד. לדובים, כמובן, זה לא הפריע, רק תנו להם קור וכמה שיותר, אבל אנחנו, יצורים אנושיים שכמונו, הזדקקנו לחימום הזה.

הבית באלמגור - הקמין. צילום: שלי ניידיץהקמין הקסום. צילום: שלי ניידיץ

הכלניות שחיכו על שולחן המטבח נקטפו מהחצר של השכנה ממול. "אבל זה פרח בר", אמר דב-בכור למארחת. "נכון", היא ענתה. "אבל אלה מתורבתים". יצאנו אל החצר כדי לראות את הפלא - הדשא של השכנה היה ירוק יותר ומעוטר כולו במרבד כלניות יפהפה.

הבית באלמגור - פנים. צילום: ליאור אביטןדובה-תינוקת הרגישה כמו בבית. צילום: ליאור אביטן

דובה-תינוקת הרגישה מיד כמו בבית, התיישבה על אדן אחד החלונות המיוחדים ולא הסכימה לרדת משם. הדובה המרכזית רצתה לשחק בזהבה וביקשה שאארוז את בקבוקי התלתלים הקסומים שלה לתוך שתי קוקיות. מילאתי את מבוקשה והיא לקחה שלושה דובים, סידרה אותם על כסאות וצללה אל תוך הדמיון.

בעלי הבית גרים במהלך השנה בחו"ל. עבורם זהו בית נופש, שמשמש בשאר הזמן לארוח. תמונות הילדים והנכדים מקשטות את הבית, חדר העבודה והמזווה-ממ"ד לא עומדים לרשות האורחים. קצת כמו זהבה, כאמור, הרגשנו לא שייכים, אבל ההרגשה התמוססה די מהר והתחלפה במוד של פינוק. 24 שעות של פינוק. מול הטלוויזיה, במשחקים בחצר, באמבטיית קצף ארוכה.

הבית באלמגור - דובים. צילום: שלי ניידיץדובים בכל מקום. צילום: שלי ניידיץ

בערב, אחרי ארוחת ערב מגוונת, שאלו שני הגדולים: "איפה נישן? "איפה שתרצו", אמרתי אני, אמא-דובה שמשתדלת לעודד בחירה גם בשגרה. הם בחרו להם את החדר הכי קוזי ונעים לטעמם, הזיזו בעדינות את הדובים לשידות שלצד המיטה ונרדמו אפילו בלי סיפור-לפני-השינה. מי צריך סיפור, כשהולכים לישון בתוך אגדה?

.

* הכותבת היתה אורחת של "הבית באלמגור".

.

לפרטים: הבית באלמגור 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה