על פי תנועת הרכבות

לא רציתי לשמוע אותן. רציתי לקום משם וללכת לקרון אחר, הרי עוד יומיים הבן יתגייס לצבא והדבר האחרון שהתחשק לי היה לפגוש את המפלצות האלו

08/12/2010
טליה ברשטיין קבלו עדכונים מטליה
  • RSS
» רכבת אינטימית מדי. צילום: flickr - Rampant Gian

לא בא לי לשבת לידם, חשבתי לעצמי תוך כדי שהתמקמתי על כיסא ברביעייה אינטימית מדי ברכבת שלקחה אותי אחרי יום ארוך של טלוויזיה לכיוון צפון, ובכל זאת התיישבתי.

את התיק הגדול שלקחתי מהאינדיאנית, עם סט בגדים לכל תכנית, מיקמתי בין הרגליים ומהתיק השני שלפתי את היומן כדי לראות את מי אני עתידה לפגוש מחר בחדר העבודה.

משהו בי הגיב בהתנגדות גדולה אל שלושת החיילות, ששתיים מהן ישבו מולי והשלישית מימיני. התנגדות כל כך גדולה עד כדי שלא יכולתי לקרוא את השורות הקטנות שביומן.

לא רציתי לשמוע אותן. רציתי לקום משם וללכת לקרון אחר, הרי עוד יומיים האינדיאני יתגייס לצבא והדבר האחרון שהתחשק לי היה לפגוש את תפלצות השלולית האלו, אבל משהו אחר ביקש ממני להישאר שם.

בעיות ת"ש

עצמתי עיניים והקשבתי לחיילת הותיקה שלידי כשהיא סיפרה על חיילת אחרת, פקודה שלה, שמבריזה באופן קבוע כדי לעבוד בפיצרייה.

אחרי שלוש דקות נסיעה ידעתי את כל הנתונים הבאים, שאף אחד מהם אינו נחוץ לי או לכל נוסע אחר באותה רכבת:

1. שלושתן משתתפות בקורס רב חשיבות של השלישות (זו הסיבה כנראה לתג התכול שחבק את הכותפות שלהן).

2. שלושתן גאות להשמיע אחת לשנייה עד כמה כלבתית כל אחת יודעת להיות כתגובה לחיילת ששובצה, לרוע מזלה, תחתן, במקרה וזו שכחה לתייק דף בקלסר; "ושלא יבכו לי אחר כך בגלל שהן לא יוצאות שלושה שבועות הביתה. שיעשו מה שהן צריכות לעשות ושאף אחת לא תשחק אותה סתומה, למרות שהן כאלו" (המשפט נחתם בצחוק בסגנון קרואלה דה ויל).

3. החיילת שלימיני, מצוידת בציפורני אקריליק בצבע דם שקישטו כל משפט שלה בתנועת יד וולגרית, עזרה פעם לאח שלה להפסיק לשרת במילואים כלוחם בחיל הים ועכשיו הוא "בקושי עושה יום מילואים בשנה".

4. החיילת הג'ינג'ית עוזרת לחיילות שבוכות בגלל געגועים הביתה להתגבר על הבכי ע"י ריתוק, ותמיד היא יודעת למצוא לכך סיבה.

5. לאדומת הציפורניים יש קצינה שהיא מעריצה, אם כי לדבריה היא עצמה זו שעושה את כל העבודה החשובה במשרד ובצבא בכלל, ויש לה גם חיילת שמשרתת תחת פיקודה, נקרא לה כאן מיכל, שבאה מבית שמצוקה כלכלית מעטרת את קירותיו ואת מדפי המקרר הריקים, הטלפון בו מנותק מפני שאין איך לשלם את החשבון ובאופן שיטתי היא מצליחה לקבל מרופא צבאי "גימלים" כדי לעבוד במסעדה.

6. מיכל שוב הבריזה, קיבלה שלושה ימי גימלים, לא משתתפת בתרגיל ועוד דקה יגלו שתי החיילות שישבו מולי שהן יושבות בשורה הראשונה של המופע הכי טוב ביקום, כשאדומת הציפורניים תראה להן איך מכניסים חיילת לשבועיים בכלא צבאי לפחות.

7. שלושתן חושבות שמן הראוי היה שגם להן יעניקו תג קורס מניילון, כמו שקיבלו הקצינים שעוברים את אותו קורס ממש, ולא את התגים התכולים והדהויים שהן קיבלו.

בשלב זה הרגשתי שאם לא אחזיק חזק את הידיים, לא אוכל לשלוט בהן והן יחלצו את המגפיים שנעלתי וינחיתו אותן על שלושת הראשים הצעירים שלידי.

ציון לשבח

תוך חיכוך ידיים והשמעת משפטים שנאמרו באינטונציה זולה, הוציאה אדומת הציפורניים שני מכשירי טלפון סלולרי והניחה אותם עם השולחן הקטן שבין שני הספסלים. היא ביקשה גם משתי החיילות האחרות להוציא את שלהן והכריזה שהמהלך הבא שלה הוא גאוני עד כדי כך, שבלי ספק תזכה אותה הקצינה שלה בציון לשבח.

מודיעין 144 סיפק לה את מספרי הטלפון של כל המסעדות בעיר הקטנה שמיכל מתגוררת בה.

בהינתן האות, חייגו שלושתן אל כל המספרים וביקשו את מיכל, ובניסיון השני מצאה אדומת הציפורניים את המסעדה המבוקשת.

מכאן התחילו שלושתן, כל אחת בתורה, לחייג למסעדה ולהזמין אוכל מהיר. צלצלו וניתקו רק כדי לשמוע את קולה של מיכל. ובכל אותו זמן, אדומת הציפורניים השמיעה קריאות דומות מאוד לאלו שמשמיעים התנים הרעבים מהואדי שמתחת לביתי בלילות הקיץ.

"מצאתי אותה", אמרה המפלצת, שאצבעות הדם שלה נראו עכשיו כאילו שחטו חיה פצועה, לקצינה שלה בטלפון, וגם השיחה הזו הושמעה באמצעות הרמקול לחלל ההומה של הרכבת.

הקצינה מהצד השני של הקו צהלה והודיעה לחיילת, ולשאר נוסעי הרכבת, שהיא מיד מצלצלת למפקד הבסיס ושולחת אותו בכבודו ובעצמו ליהנות מהטרף ולנחות במסעדה בה מיכל ממש ברגע זה שוטפת כלים.

"תרשמי את המספר של המסעדה", היא ביקשה מהקצינה, "צלצלי לשם ותשמעי בעצמך שזה הקול שלה", היא הציעה ברוב חשיבות והוסיפה צרור קללות.

את המספר רשמנו שתינו. הקצינה שמעולם לא פגשתי, ואני .

קיבלת שיריון, תהיה שמח

תוך כדי חיוג זינקתי מהמושב שהכיל אותי מול הסיטואציה המבחילה שנקלעתי אליה, ושמעתי את עצמי מנהלת את השיחה הכי מוזרה שאי פעם קיימתי:

"שלום מיכל. את לא מכירה אותי, קוראים לי טליה ואני גרה בקיבוץ לוטם. את חייבת לחזור עכשיו הביתה, מפקד הבסיס שלך בדרך אליך כדי לתפוס אותך על חם עובדת. כדאי שתבקשי ממישהי שעובדת איתך במסעדה לצלצל אל המספר של המפקדת שלך מהצבא ולבקש להפסיק להטריד את המסעדה בהזמנות שהיא לא מתכוונת להזמין. שיהיה לך בהצלחה".

כשהגעתי הביתה מצאתי סלט גדול שהאינדיאנית חתכה ותיבלה בלימון שהעץ הנדיב בחצר שלנו גידל. האינדיאני ערך שולחן והפך את לחם האגוזים שאפינו יום קודם לטוסטים פריכים שחמאת עשבים בישמה, ואני, אחרי מקלחת ארוכה, קשקשתי ביצים לחביתה גדולה והכנסתי לתנור את עוגת השוקולד שקיבלה מאיתנו את השם - עוגת חמש דקות (חמש דקות הכנה וגם היא נעלמת תוך חמש דקות מרגע שיצאה מהתנור).

עוד יומיים האינדיאני יהיה חייל, עוד שנה וחצי גם האינדיאנית, החברים שלהם, שהתחילו להגיע והצטרפו לארוחה, מוציאים לעצמם צלחות וסכו"ם ומוזגים לכולנו תה, יתגייסו גם הם, ולרגע הקשר שישב לי בגרון מאז הנסיעה ברכבת איים להפוך לדמעות.

כאב לי הגוף מהמחשבה על מיכל שמעולם לא פגשתי וכנראה שלעולם לא אפגוש. פחדתי שאולי גם האינדיאנים יתקלו בלובש מדים ששיכרון הדרגה יציף את ההומניות שלו בזדוניות, ומה יהיה אם לא יהיה שם מי שישמור עליהם?

הוצאתי מהתנור את העוגה. מי שיצא לחצר לקנח בסיגריה חזר אל ריח השוקולד שמילא את הבית והצטרף אל השולחן. אחרי סיבוב שני של תה, כשהחבורה היפה שבסלון מתרגשת לקראת שבוע שבו בכל יום יתגייסו חלק מהם לחטיבה שונה, שמעתי את הבן שלי מסביר למי שהתאכזב מהשיבוץ הצבאי שלו, את מה שנועדתי אני לשמוע: "עזוב אותך, אז מה אם רצית גולני וקיבלת שריון, תהיה שמח. אתה יודע שרק אחרי שתהיה שם תגלה שאתה שם כי צריך אותך".

הבנתי.

ובלילה, לפני שנרדמתי, ביקשתי ממי שמשבץ אותנו אל נסיעה או שירות צבאי מבלי שנבין למה, שישמור על מיכל.

לבלוג של טליה פלד

צילום:

http://www.flickr.com/photos/gchicco/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית דניאלה 08/12/2010

    כל כך נכון וכל כך עצוב לי לקרוא :(
    גם בזמני הייתי בטוחה שאני הולכת לצבא שהוא גדול מהחיים וגיליתי אנשים קטנים כל כך שלא רק שלא היו ‘גדולים מהחיים’ אלא ספק אם בכלל היו להם חיים….
    ולחשוב שלשם את שולחת את ילדייך…. עצוב עצוב עצוב.

  • תמונה אישית טליה 08/12/2010

    ומצד שני זה גם יכול להיות אחרת. הבן שלי התגייס ועד כה פוגש אנשים מקסימים איכפתיים וטובים ונהנה מכל רגע.
    צריך רק לקוות ששלושת החיילות האלו יתבגרו בעתיד הקרוב ולא על גבן של חיילות חסרות אמצעים כלכליים ונפשיים.

  • תמונה אישית דורית לוי 14/12/2010

    נסערתי רק מהמחשבה שאני לא לבד עם מחשבותיי הכופרות על “הצבא” הזה שבני אוטוטו מתגייס לשורותיו ושהוא ושכמותו , עסוקים בנאיביות טהורה בפנטזיות הלוחמים שוחרי השלום וכן כן , אלו שיצילו לא בדיוק יודעים ממה ואת מי.
    נחוש הוא ואיתן כמו שלא היה מימיו לשרת “שרות משמעותי”.
    מי לעזאזל מדקלם להם את הבולשיט הזה,ממי ינקו את התרעלה הזו? ולצפות בכל יום “בצמרת הפיקודית”- גורם לי לכאב בטן.
    מקווה שמשאלותיהם יתגשמו ואילו אני אתבדה- מה שבטוח, אדאג עד כלות.

בחזרה למעלה